סוחף עד דמעות: כך הפכתי אמא לשלישייה כנגד כל הסיכויים

	השלישייה המדוברת (צילום: משה בן שושן)

הרופאים התעקשו שאין סיכוי שהיא תלד אי פעם, אך הצדיק מיבנאל התחייב: "השמחה תהיה כפולה ומכופלת". בסוף זה קרה, אבל היולדת כמעט ואיבדה את חייה. שושנה בריגה עם סיפור אישי מרגש וסוחף

כ"ו תמוז תשע"ד, 24/07/2014 | שושנה בריגה

אני עוצמת את העיניים ומדמיינת: הנה יום הברית הגיע. אני משכימה ומזדרזת לבית הכנסת, לעזרת הנשים, מביאה איתי שלט גדול וארוך ותולה אותו גבוה. הכול ממש חי לפניי ואני יכולה להרגיש את קצב ליבי המתרגש, מיישרת קצת את הכיסאות ומתרחקת על מנת לראות את שכתוב בשלט: "מי הקדימני ואשלם…!" וואו, מושלם. תודה רבה בורא עולם… והנה בעלי מחזיק את הרך הנולד ומברך בקול: "…אשר קידשנו במצוותיו וציוונו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו… שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה…". הוא מעביר את התינוק לזרועותיו של הצדיק מיבנאל.. כאן כבר התחלתי לבכות.. ומבליל ההתרגשות אני שומעת את הצדיק קורא: "ויקרא שמו בישראל.. אליעזר שלמה". אין גבול לשמחה והתרוממות הנפש שאני חשה ברגעים אלו, ואז אני קוראת בקול גדול: "מוהרא"ש, זה הילד — שלכם!"

—

אין ספק שאני פוקחת את העיניים למציאות עגומה יותר. אני לבד בבית, מעמידה סיר בודד לארוחת הצהריים ומכבסת מכונה אחת לשבוע.. רואה איך השכנות מחכות לארבע בצהריים לצאת קצת לגינה עם הילדים להתאוורר, ואני ברוך ה' יש לי מספיק אוויר, יותר מדיי אוויר, אז למה אני חנוקה?

"אליעזר-שלמה, מלכה.. בואו חוזרים הביתה, מהר צ'יק צ'ק מקלחות, ארוחת ערב.." הן נראות לי קצת עייפות, משוללות אנרגיה, מחכות רק שהזמן יעבור, המשימות יושלמו והילדים סוף סוף יירדמו! הוי, כמה שאני מרחמת על עצמי ברגעים אלו. כמה קשה לי, כמה עצוב לי, וכמה לבד.

פותחת את העיניים למציאות עגומה יותר (צילום אילוסטרציה)

כבר שנתיים מאז שנישאתי ולא קורה דבר.. אני נכנסת אל הצדיק מיבנאל כשכולי טעונה: "אנא מכם הבטיחו שיהיה לי בן-זכר!" – "ואם תבוא בת? תזרקי אותה מהחלון..?" מקשה הצדיק בחיוך ומצליח להוציא אותי מעצמי, אני מחייכת ועונה: "מה פתאום, בוודאי אוהב אותה מאוד מאוד!" הצדיק מניף את ידו ימינה ושמאלה ואומר: "בן, בת, בן… מה זה משנה?" הסתכלתי אליו בתמיהה והצדיק ברוב רחמנותו הוסיף: "לכו לעשות טיפולים והקב"ה יהיה בעזרכם".

אני יכולה לכתוב ולספר לכם כמה מאכזב היה להישלח ע"י הצדיק הישר אל זרועות הרופאים, אלא שזה יהיה שקר גס. שמחה עצומה נכנסה לליבי מזה הרגע וכבר למחרת בבוקר התייצבתי אצל הרופאה. לא אלאה אתכם כאן בכל הליכי הבירוקרטיה הטיפולים והבדיקות, אם כי בעצמי לא נלאיתי – אדרבה, הוספתי מרץ על מרץ ותפילה על תפילה. כעבור שנה נוספת של טיפולים החליטו הרופאים להשקיע בי סדרת בדיקות נדירות ויקרות.

היום שלא יישכח

נראה שלעולם לא אשכח את היום הזה. באותו היום הגעתי לבדיקה אחרונה בסדרה. בסיומה, חזרתי מותשת אל הרופאה לקבל את כל תוצאות סדרת הבדיקות. מהרגע הראשון שנכנסתי בדלת ראיתי שזו כבר לא אותה רופאה, משהו במבטה השתנה, היא ביקשה ממני לשבת ונראתה מאוד נבוכה. "אההמ.. זה באמת מאוד נדיר מה שרואים פה… זה לא פשוט.." ואז היא אספה את עצמה והתחילה לירות כל מיני מונחים ותהליכים רפואיים. התבלבלתי. מה היא מנסה לומר לי?

והיא אומרת: "אני לא רואה כאן שום דרך שבה תוכלי להיות בהריון בלי לסכן את עצמך או את העובר!". ניסיתי להקשות, הרי היום הרפואה כל כך מתקדמת… "תאמיני לי, זה לגמרי לא שווה את הסיכון" אמרה הרופאה, "קחי את הזמן, תעכלי, תתייעצי עם בעלך. ישנן עוד דרכים לגדל ילדים, לא חייבים להרות אותם", היא סיכמה.

הנשימה שלי הפכה כבדה. התאבנתי. שאני לא אלד? שאני לא אהיה אימא? למה שלא יפלו עליי השמיים וזהו? איכשהו הצלחתי להרים את עצמי מהכיסא ולצאת מהחדר. מחוצה לו פשוט התחלתי לבכות. אנשים עוברים, מסתכלים, מהססים, ואני בוכה. הרגשתי איך מסך שחור גדול וכבד נופל למולי וסוגר אותי מארבע קצוות. ה' תוציא אותי מכאן! זה לא באמת קורה לי נכון? הצילו ה' אני נחנקת, תעזור לי אני מתה! בכיתי ובכיתי, בכיתי כמה שעות טובות.

ההמשך היה טוב יותר. אז למה אני לא מסוגלת עכשיו להמשיך ולכתוב? משהו בי קופא עכשיו בדיוק כמו אז, אלא שאז העתיד נראה לי שחור משחור והיום ברוך ה' העתיד כבר בידיים שלי…

אז בואו נמשיך. הדבר הראשון שעשיתי היה לכתוב פקס לכבוד הצדיק מיבנאל מוהרא"ש. ככה זה אצלנו חסידי ברסלב – קודם כל מוהרא"ש! בשבילנו הוא לא "כמו אבא", הוא אבא ממש וכל אחד מאתנו מרגיש אצלו בן יחיד. שלחתי דפים רטובים ומטושטשים מדמעות ותכף למחרת בבוקר קיבלתי תשובה והנה היא לפניכם: "הרופאים אומרים שאף פעם לא יהיו לכם ילדים, והצדיק אומר שיהיו לכם ילדים, לכן ראו להתחזק וששום דבר בעולם לא ישבור אתכם כי גדול אדוננו ורב להושיע".

"יהיו לכם ילדים, ששום דבר לא ישבור אתכם!". הצדיק מיבנאל (צילום ארכיון: אברהם בוים)

אין לי מושג מה עושים אנשים בחוץ שלא יודעים מי זה מוהרא"ש. אני מנסה לחשוב איך אפשר היה להתמודד עם ניסיון קשה שכזה בלעדי הצדיק. איך נשמעת התפילה לבורא עולם כשהעתיד לוט בערפל? ואיך היא נשמעת כשהבטחת הצדיק פרושה לפניי שחור על גבי לבן..? הרגשתי איך הצדיק נוסך בי כח להתמודד עם הצער והחוסר של ניסיון-העקרות ועם הקלות הבלתי נתפסת שבה יכולתי ליפול לייאוש. בחרתי לקחת ברצינות את לימודיו של הצדיק, עצותיו והנהגותיו הקדושות ומעל הכול החזקתי חזק בדיבורי האמונה בבורא עולם שהצדיק שופך כמים קרים על נפשנו העייפה בכל יום ויום מחדש, בזכותו גם למדתי שיש לברוח מכל אלו בעלי הדעות שיכולים בהבל פה להרחיק ו/או לקרר אותי מאמונת-החכמים.

וכך נקשרה נפשי בנפשו והתחלתי לחיות בגן-עדן. הקשיים והניסיונות לא פסקו, אך הפעם נגשתי אליהם מחושלת יותר, בטוחה יותר ומאמינה יותר בבורא עולם ובישועתו. אם תשאלו אותי היום איפה אני גרה? אענה לכם: בגן-עדן יבנאל.

ובכן, כשלב ראשון החלטתי להפסיק לרחם על עצמי ולהתחיל בעשייה. בבוקר השכמתי להתנדבות בבית התבשיל 'אהל אברהם' שהצדיק שלנו הקים על מנת להאכיל משפחות עניות שאין להם מה לאכול בבית, וכדי שלא יתביישו הנהיג הצדיק שכולם בלא יוצא מן הכלל יבואו לאכול. אלו שיש להם ואלו שחסר להם – כולם נהנים, כולם אוכלים אוכל טעים. בצהריים חזרתי הביתה, לא כדי לנוח, אלא כדי להמשיך בפרויקט 'גמ"ח סלסלאות' (לא היה לנו זמן להוגיע ראשנו בבחירת שם הגון יותר, היום גמ"ח זה מתנהל תחת ארגון 'יד שפרה' הכולל בתוכו את כל העזרה הנדרשת ליולדת ולמשפחתה). חברתי ואני אספנו מנשות הקהילה פריטים חדשים ליולדת ולתינוק, ובסיעתא דשמיא אף קיבלנו תרומה קבועה של בגדי תינוקות מחו"ל באיכות הכי טובה שיש. את כל הסחורה הכנסנו לחדר מיותר שהיה לי בבית וכך התחלנו למלא סלסלאות בכל טוב ליולדות.

צריך לראות בעיניים את כל השפע שמגיע ללא תורמים, ללא תקציבים, רק מרצון טוב של נשות הקהילה לשמח אחת את השנייה. צריך גם לראות בעיניים את האושר של היולדת בקבלת הסלסלה. זה היה מחייה אותי בכל פעם מחדש. אחר הצהריים הייתי מגיעה לאחותי תחי' להושיט לה יד בגידול הילדים, והיישר משם הייתי הולכת ל"ערבי-שמחה" בהם מתקבצות נשות הקהילה ביחד לריקודים, הצגות ואווירה של שמחה. מגיעה הביתה בלילה מלאת סיפוק, לנוח לקראת יום חדש שכזה…

עוד לא התייאשת?

אני תוהה אם כדאי לספר על ההתמודדות המחודשת שלי בנושא הטיפולים. האם לא הכבדתי עליכם מספיק? כמה זה רלוונטי? והאם לא תחשדו אותי על הגזמה בקריאת הקטע הבא?

עברה תקופת החגים. חגיגית ומחוזקת הגעתי לסבב טיפולים נוסף, הרופאה התחלפה ברופא שעיין בריכוז בתיק הרפואי שלי והישיר אליי מבט. "כן, הגעתי לטפל", אמרתי. "את יודעת מה שנעשה?" הוא ענה בציניות, "למה שלא נקרא לאחות ונבקש ממנה שתכין לנו כוס-קפה ונשב ביחד (הוא התרווח לאחור על כסאו משעין שתי ידיים על העורף) ונפנטז איך אי-פעם יהיו לך ילדים". אני מודה שזהו מקרה קצה של השפלת פציינט.

"למה שלא נפנטז ביחד איך יהיו לך ילדים" (צילום אילוסטרציה)

מאז יעברו עליי עוד כ-5 שנות טיפולים מלוות ומתובלות בהערות תקיפות מצד הרופאים, כגון: "את לא אחראית", "את לא תעמדי בזה", "חזרת שוב?" "עוד לא התייאשת", וכהנה וכהנה, כל עוד לא ראיתי ישועה קשה היה לי להתחסן בפניהן. חשוב לציין לשבח את מחלקת פוריות בביה"ח 'לניאדו' שם התייחסו אלינו במקצועיות וסבלנות נדירה והחזירו לי את האיזון הנכון להתמודדות בטיפולים.

באחד מימי ההתנדבות שלי בבית התבשיל הגיע כבוד קדושת מוהרא"ש לסיור במקום. ההתרגשות לאור מפעלו הקדוש ניכרה היטב בעיניו וחיוכו. זו הייתה שעת-רצון! כל אחת מהמתנדבות ניגשה בתורה לקבל ברכה. "מוהרא"ש, בבקשה תברכו אותי לזרע של קיימא" התחננתי. והצדיק הרגיע וענה: "אני כבר ברכתי אותך, עוד יהיו לך כל כך הרבה ילדים עד שתצעקי: 'דיי, אני לא יכולה יותר'". הנוכחים בסביבה שמחו ונהנו מדברי הצדיק, ואני יכולתי לגעת בשמיים ברגע זה, מרוב אושר!

היה זה אחר טיפול קשה במיוחד. שני אישפוזים בבית החולים שלא מן המניין, כשל כוח הסבל. במהלך השבועיים הבאים לא יצאתי מהמיטה, הייתי חולה ושבורה לגמרי. כל ההבטחות, כל הברכות, הכול נסתר ונעלם ממני. אמרתי לקדוש-ברוך-הוא: "ריבונו של עולם, אני מרימה ידיים, נראה לי שעשיתי כל מה שבכוחי. אם רצונך יתברך הוא שלא יהיה לי ילד אז זה בסדר, אתה יתברך המנהיג, ובצער רב אני מקבלת כל מה שאתה מחליט". הרחמים העצמיים חזרו אליי וביכיתי את גורלי, מנסה להשלים עימו.

בשעה 8:00 בבוקר צלצל הטלפון. הייתה זו אסתי, אחות חדשה במחלקה. בימים כתיקונם השתדלתי להתייחס אליה בסבלנות ואדיבות, נתתי לה להדריך אותי טלפונית בכל ההליכים הטיפוליים על אף שידעתי אותם על-פה ובכלל לשדר אווירה חיובית ואופטימית. היום נגמרה לי הסבלנות והאופטימיות. אסתי התקשרה לוודא שאני זוכרת שהיום הוא יום בדיקת מעבדה. עניתי לה שאני חולה וזה לא מסתדר. היא גילתה תקיפות שלא דמיינתי שקיימת בה, ושלחה אותי עם כל הכבדות שלי לבדיקות מעבדה.

בשעה 11:40 בבוקר היא מתקשרת שוב. מה למען ה' היא רוצה ממני הפעם?! הרי גם אם היו תוצאות הן לא מגיעות לפני השעה 12:00 בצהריים. "כן?" עניתי ביובש. "הגיעו תוצאות המעבדה" ענתה, "את לא רוצה לשמוע?" מה היא רוצה ממני החדשה הזאת, היא לא יודעת שמבשרים לי "שלילי" וסוגרים עניין? "יש לנו תוצאה חיובית!" היא אומרת וצמרמורת נוראית עוברת לי בכל הגוף. בקושי מלמלתי תודה, וניתקתי איתה את השיחה. בכי אדיר כמו גל צונאמי יוצא מתוכי. זה לא הקול שלי, אני צועקת בקולי קולות: "ה' אתה צדיק! ה' אתה צדיק! ה' אתה צדיק!" בוכה וצועקת בוכה וצועקת, מסתובבת בכל הבית וצועקת, לא איכפת לי שישמעו אותי כל השכנות, "ה' אתה צדיק!" כשבעלי חוזר מתפילת מנחה הוא פוגש אותי דומעת ומחייכת. כל השיש מלא בנרות שהדלקתי לצדיקים. הוא חייך חיוך זורח: "זה קרה?" "כן" הנהנתי בתגובה, "זה קרה!".

גזירה חדשה

תכף ומייד בישרנו את הידיעה המטלטלת והמרגשת לכבוד הצדיק, והתשובה לא אחרה להגיע: "מאוד מאוד שמחתי על הבשורה המשמחת עד שהתחלתי לרקוד מרוב שמחה! יעזור הקב"ה שהשמחה תהיה כפולה ומכופלת". מניסוח התשובה החליט בעלי שבוודאי אנחנו מעוברים עם שלישיה. אני לא רציתי לחשוב מזה יותר מדיי. לכתחילה הסתפקתי באחד, אז מי אני עכשיו שאלטוש עיניי לשלושה בבת אחת?

בשבוע השישי להריון הגענו למחלקה בביה"ח 'לניאדו' לבדיקה ראשונה. בשלב זה זיהו שני עוברים בבטני – ובשבילי זה היה מעל ומעבר. קיבלתי תמונת אולטרא-סאונד כזו שחורה ולא ברורה אבל אני ראיתי בה היטב שתי נקודות לבנות. אלו שתי פעימות-לב שחיות בתוכי.

בעלי מצדו התעקש: "דוקטור איפה השלישי?", והרופא בחיוך והבנה והרבה השתתפות בשמחה ענה: "כל כך הרבה שנים חיכית לרגע הזה ושניים לא מספיקים לך?" בעלי הרהר לעצמו 'איך מסבירים לאחר את עצם הידיעה הזו'. לדידו אם הצדיק כתב "שמחה כפולה ומכופלת" – אז זהו זה, בוודאי יש שלישיה!

בשבילי זה היה מעל ומעבר, אבל בעלי התעקש: "דוקטור איפה השלישי?" (צילום אילוסטרציה)

כמו טווס פרוש נוצות הגעתי למרכז הרפואי למעקב-הריון. "שלום דוקטור", נופפתי במסמך המעיד שאני מעוברת לאותו הרופא מנהל המרכז שנהג לשאול אם עדיין לא התייאשתי. "אני בשבוע ה-8 להריוני ואני מעוברת עם תאומים", אמרתי לאט ובקול כמונה מעות זהב. הרופא בודק ועוקב ואומר: "אני לא רואה כאן תאומים. אני רואה שלישיה". "ידעתי! ידעתי!" בעלי ניתר מהכיסא בהתרגשות עצומה.

"אנחנו צריכים לדבר", קטע הרופא את התפרצות השמחה ואנחנו נשרכנו אחריו. "לא איש-בשורות אני", פתח את דבריו, "הגישה הרפואית בימינו היא לדלל את אחד העוברים. עדיף שניים ביד משלושה בסיכון". ופה פתח בהרצאה קטנה ומאיימת המקיפה את כל סיכוני הריון-מרובה-עוברים, "כל שכן במצבך הרפואי" סיכם הרופא, "יכול להיות שעדיף יהיה לדלל אף שניים". גיחכתי. הייתי בעננים. אין שום סיכוי שתצליח להוריד אותי משם. דוקטור נכבד אתה יכול להמשיך לדבר, הנברשת שומעת היטב את מה שיש לך לומר..

שוב פקס למוהרא"ש, והצדיק עונה: "ראו לעשות אך ורק מה שהרופא אומר, עדיף שניים ביד משלושה בסיכון. ומלאך רפאל יעמוד לימין הרופא שהכול יעבור בשלום". נבוכנו. אבל על אף הקושי והאכזבה העצומה בעניין, לבעלי לא היה שום ספק שזה אכן מה שנעשה. גם אצלי לא היה שייך שום רצון-עצמי. בכל יום הרמתי עיניי לשמיים, בכיתי והתחננתי: "ריבונו של עולם, אני מבטיחה לך – אעשה רק מה שהצדיק אומר. אני יודעת ומאמינה שהצדיק שלנו דבוק בך יתברך בתכלית הדביקות ומה שהוא אומר, זה מה שאתה יתברך אומר. אולם אני גם יודעת ומאמינה שיש לצדיק שלנו את הכוח לבטל מעליי את הגזירה המרה הזו. אז אנא ממך בורא עולם, בזכות אדונינו מורינו ורבינו מוהרא"ש ובכוחו, בטל נא מעליי את הגזירה הנוראה הזו". שלא תדעו.

	הבנו שברגעים אלו הצדיק פועל ישועות! (צילום: ברוך מעהל)

השבועות חלפו בקצב מסחרר, כל הפרוצדורה כבר הייתה מאחורינו והגענו אל הרגע. תאריך הדילול נקבע ליום שני. ביום חמישי הקודם לו הגיע הצדיק לביקור בארץ ישראל. ביקשתי מבעלי להיכנס אל הקודש פנימה, והוא חשש פן ואולי אני רוצה לשמוע את מה שאני רוצה. התעקשתי. ציפיתי לישועה. באותם הימים, בית הכנסת הגדול והמפואר של חסידי ברסלב ביבנאל היה בעיצומה של הבנייה, הצדיק שהתפלל למעלה מ-25 שנה להגיע לרגעים אלו, ליווה את התהליך עם כל הכרוך בו ויצא מפעם לפעם מביתו לאתר הבניה כדי לעמוד מקרוב אחר ההתקדמות. המתנו מחוץ לבית, והצדיק יצא, הניח ידו על המזוזה והתפלל. בזריזות נפנה אלינו, פרש ידיו והכריז: "מדוע אינכם בשמחה? הברכה התקיימה" (זוכרים? הברכה מבית התבשיל…) "מוהרא"ש" – קראתי כמעט בצעקה "הרופאים אומרים שצריך לדלל את העוברים, ואני אמורה להיות בשמחה?" בעלי ניתר כחץ, הפריד בגופו בין הצדיק לביני ומלמל בלחץ: "מוהרא"ש, אנחנו רוצים רק מה שמוהרא"ש אומר". הצדיק הסיט אותו בעדינות הצידה ושאל: "לדלל? מדוע? מה הסיכונים?" שמחה פשטה בנו, הבנו שברגעים אלו הצדיק פועל ישועות! "הסיכון הוא שהילדים יוולדו פגים" עניתי, והצדיק גזר על אתר: "פגים יכולים להתפתח! הקב"ה יעזור שהכול יגמר בשלום". "ועכשיו" פנה אליי, "את מוכנה להיות בשמחה?". "אם תבטיחו לי" – עניתי בעזות דקדושה – "שבעלי, אני והילדים כולנו נהיה בריאים אני מוכנה להיות בשמחה", "נו בוודאי" ענה הצדיק ברחמנות, "הרי לא בחינם הגעתם עד לכאן!". עכשיו מבינים אתם איך הצדיק לנו אבא?

משמחה אדירה לחרדה מזעזעת

היה נהדר להיות בהריון! מהשבוע ה-26 אושפזתי בבי"ח 'לניאדו' לשמירת הריון. קיבלתי חדר מפנק עם חלון-פנורמה מדהים אל הים והחלטתי להנות מכל רגע. לקראת הסוף התחיל להיות כבד, נאלצתי לישון על כורסא ולסיים כל מילה שנייה בנשיפה, אבל יותר מכל נעשיתי חסרת סבלנות לרגע הלידה.

היה זה בערב-שבת, הובהלתי לניתוח חירום. חדר הניתוח היה קר, קטן וגדוש ברופאים ואנשי צוות. הייתי נרגשת ומאושרת, אחת המיילדות מבקשת לומר איתי מזמורי תהילים אך כל המזמורים נשכחו ממני. במקום זאת, הרגשתי את נוכחות הצדיק איתי בלידה. זר לא יבין זאת. וגם בשבילי זה היה פלא גדול ורגע אדיר של קדושה.

קול בכי ראשון. הלב מזדעזע. הרופאה מכריזה: "יש לנו כאן בן ראשון – מספר 1". קול בכי שני, "בן שני – מספר 2" (אלו יהיו השמות שילוו אותם עד יום הברית), "והנה הגברת… איזו מתוקה.. מספר 3". יעברו ארבעה ימים עד שאזכה לראות אותם.

בוקר שבת. הצוות הרפואי מגיע להקים אותי על הרגליים. אני חלשה מאוד, הם לא רואים בזה דבר חריג. בעלי כן. הוא מבקש לבדוק אותי. הם מנסים להרגיע אותו. הוא מבקש ממני להסתכל לו בעיניים, אני מסתכלת ומבקשת ממנו שלא יעשה בעיות, אני רק קצת חלשה וזהו, תכף אתחזק. הוא מתעקש והם נענים לו, מטפלים בי ומושיבים אותי על כיסא. אחת מנשות הקהילה שילדה גם-כן באותו בית-חולים במזל טוב מגיעה אליי נרגשת, היא מברכת אותי, יושבת לידי ומדברת. מה היא מדברת? מדוע איני מצליחה להבין אותה? אל החדר נכנסת סוללה של רופאים, בראשם פרופסור מנהל מחלקת טיפול נמרץ, הוא מבקש להחזיר אותי אל המיטה ופותח בסדרת שאלות – מה שמי, מה מספר תעודת הזהות שלי וכהנה, אני עונה לו על כולן נכונה. הוא מבקש ממני בעדינות להצטרף אליו למחלקתו לסדרת בדיקות, אני מסרבת בעדינות ומזמינה אותו לבדוק אותי מכאן. הוא מחייך. אני נשלחת על כיסא גלגלים כמובן, עם סניטר גוי לבדיקות.

רגע לפני, בעלי מסביר לי שהוא הולך להאכיל את הילדים וחוזר אליי. אין לי מושג מה השעה. במעורפל אני זוכרת איך אני מוּצאת מחדר הבדיקות ומחכה. הרגשתי את כוחותיי הולכים ואוזלים. צנחתי, לא היה לי יותר כח להבין מה קורה איתי. לא דמיינתי אפילו שאני נמצאת בעומקו של תהליך קריסת מערכות – – –

לא יודעת כמה זמן עבר עד ששמעתי קריאה בשמי. בקושי רב הרמתי עיניים ומולי בעלי בוכה. יבוא יום בו אקבל תיאור לגבי איך שנראיתי, הייתי חיוורת כסיד עם שני עיגולים שחורים סביב העיניים ושני עיגולים צהובים בתוכן. יותר מאוחר כשאחותי תבוא היא כמעט תתעלף לאור המראה. בעלי הוביל אותי במהירות לחדר בו התכנסו הרופאים לדון במצבי, הוא היה נסער ותקיף מאוד לקחת אותי לפגייה לראות את הילדים, שעוד אספיק לראות אותם בחיים – – – הוא נשען על הסכמתו של רופא אחד ופתח איתי בריצה לעבר הפגייה, לאחר מסלול מכשולים מייסר, הגענו. תנו לי את 'מספר 1' בעלי קרא והאחיות המסורות שיתפו פעולה, אני רואה איך מנתקים יצור קטן מהמכשירים, הדמעות מתחילות לעלות והנה הוא בידיים שלי. אני בוכה והדמעות מסתירות בינינו. מביאים אליי את 'מספר 2' וגם את 'מספר 3', אך אני לא רואה אותם, אני מדיי חלשה לבקש שמישהו ינגב לי את הדמעות, ומכאן אני לא זוכרת כלום.

מוצאי-שבת. מצבי הולך ומחמיר. מכונת ההנשמה הועמדה לידי בהיכון. אחותי שהיא רופאה במקצועה, יצאה בוכייה והיסטרית מעל מיטתי. לימים היא תגיד לי: "זהו, היה ברור לי שאני מאבדת אותך. ראיתי לצערי, אלפי קריסות מערכות בחיים שלי ולא ראיתי אדם אחד יוצא מהם בחיים".

—

בכל מוצאי שבת שבה נמצא הצדיק בישראל הוא נוהג לקבל קהל לעצה ולברכה. חדר קבלת הקהל מלא וגדוש בהמוני אורחים המגיעים מכל קצוות הארץ לשבות במחיצת הצדיק ולהתברך מפיו במוצאי השבת. אחד מגיסיי נאלץ לדחוק את עצמו בכוח, להיכנס לחדרו של הצדיק ולבשר לו על מצבי המתדרדר. תכף ומיד הרים הצדיק את שתי ידיו אל הקב"ה וקרא: "רחמי שמיים מרובים" וכך בעוד ידיו מורמות הוא סימן לכל הנמצאים לעזוב את החדר.

כולם יוצאים. גם הגבאי. קבלת הקהל נסגרת לחצי השעה הקרובה והצדיק מעתיר בתפילה עבורי. לא מקרה, לא מזל, לא טבע, רק תפילת הצדיק השיבה לי את חיי. תהליך הקריסה נעצר באותו הרגע של התפילה ממש ותהליך שיקום איטי ביותר החל. יומיים אחר-כך כבר הייתי "בחוץ" אוחזת בהתרגשות בילדיי הרכים, לא יודעת מאיפה להתחיל להודות לקדוש-ברוך-בוא על רחמיו המרובים.

הסוף הטוב. שמחת הברית לשני הבנים מתוך השלישייה שנולדה (צילום: נחמן מעהל)

התקשרתי להודות לצדיק שבזכותו קיבלתי את חיי ואת ילדיי. מוהרא"ש הקדוש הרים את השפופרת ובאופן נדיר ולא צפוי קרא בקול: "עכשיו תפרסמי לכווולם שכאשר מוהרא"ש מבטיח הבטחה – היא מתקיימת, ובגדול!". הטור הזה נכתב כחלק מפעולותיי לקיים את הציווי הקדוש ולפרסם את הנס העצום.

» לסיפורים ומאמרים נוספים

» לשליחת סיפור אישי למערכת