רצא.
והספינה נסעה משם דרך הרבה מקומות. ואכילה שהייתה להם על הספינה, הייתה רק מה שנתן להם הקעכער הנ"ל מצד רחמנות מהמאגיזאן (מחסן) שלהם סוחרעס (צנימים) ותולעים היו מרחשות עליהם. והיו הולכים ומבקשים ופורשים ידיהם בהכנעה בכל יום כעני בפתח, והיה נותן להם מאלו הסוחרעס, ואכלו זאת לבד.
רצב.
והיו בעלות על ליבם, שחג הפסח מתקרב, היה להם צער גדול, כי היו דואגים מה יעשו בפסח, כי אי אפשר להתענות כל ימות הפסח. ואחר שעה או שעתיים, באו אל כרך גדוך השוכן על ההר של אבנים באמצע הים (אחד מאיי הדורקניז), ושם קנו הישמעאלים פירות הרבה, ולהם נתנו בעד טאלער אחד חרובין, שקורין באקסערן, הרבה. ואמר רבנו ז"ל: "לעת עתה גם זה טוב מאוד, כי יכולין לחיות שמונת ימי הפסח עם חרובין לבד, אך מי יתן, שיזכה אותנו השם יתברך לקיים מצוות אכילת מצה וארבע כוסות!"
רצג.
וגודל עוצם הסכנות שהיו להם בחזירתם, אי אפשר לספר, כי היו על הספינה הזו של מלחמה, שהייתה מלאה ישמעאלים, והם היו רק שני יהודים לבד. ודרך הישמעאלים בפרטי אנשי מלחמה לתפוס יהודים ולמוכרם במרחקים לעבדים. והיה לרבנו ז"ל פחד גדול מזה. ואמר, שהתחיל לחשוב בעצמו מה יעשה, אם יוליכו אותו לאיזה מקום על הים, שאין שם יהודי, וימכרו אותו שם. ומי ידע מזה. והיה לו צער גדול. איך יוכל לקיים שם את מצוות התורה. והתחיל לחשוב בדעתו בענין הזה, עד שזכה שבא אל השגה שיוכל לעבוד את השם יתברך, אפילו כשלא יוכל, חס ושלום, לקיים המצוות. כי השיג את ההשגה של אבות העולם, שהייתה להם קודם מתן תורה, שקיימו כל המצוות, אף על פי שלא עשו את המצוות כפשוטן, כמו יעקב אבינו, שקיים מצוות תפילין על ידי המקלות אשר פיצל (בראשית ל, לז) כידוע (עיין זוהר א' קסב:) וכיוצא בזה, עד שהשיג איך לקיים את כל המצוות בדרך זו, כשיהיה אנוס שם, במקום שימכרו אותו, חס ושלום. ותכף כשזכה להשגה זו, עזרו השם יתברך, ובאה הספינה והגיעה אור לארבע עשר בניסן לכרך גדול, שעומד על אי הים, ושם עיר גדולה לאלוקים, ושמה ראדיש (היא רודוס) והיכרו, שזה עיר של ישראל. והייתה להם שמחה גדולה, כי יוכלו לקנות כאן מצות לפסח וארבע כוסות, אך זה לא עלתה על דעתם, שהקפיטן והישמעאלים יניחו אותם להכנס לעיר הזאת, כי ראו והבינו שהישמעאלים רוצים לתפסם ולגוזלם. ואפשר ימכרו אותם בעצמם.
