הבעל התניא זי"ע היה מצעירי התלמידים של המגיד ממעזריטש, אבל זכה ליותר מכל התלמידים, כי האהבה בינו לרבו הייתה עזה כל כך, עד שפעם התבטא רבו המגיד ממעזריטש זי"ע בסוף ימיו: זלמניו, י"ט כסליו זה החג שלנו. ולא הבין מה הרבי אומר לו. וכשהגיע י"ט כסליו, נסתלק המגיד מן העולם. ואז הבין שזה ההילולא של רבו. אבל מדוע זה ההילולא שלו? חלפו שנים, שהיה איזה 'רב' נואף וגנב בשם אביגדור – שם רשעים ירקב, שמסר את הבעל התניא והכניסו לבית סוהר, והוצרך לשבת שם חמישים ושלושה ימים. בעל התניא, שהיה כידוע חתיכת אלוקות, גדול ונורא מאוד, דבוק בהקדוש ברוך הוא, אשר מי שמתבונן בספריו – רואה, שאין זה אדם, רק גילוי אלוקות, והוצרך לשבת בבית סוהר, הייתכן?! והנה אמר שר בכלא הרבה תהילים, וכשהגיע לפסוק: "פדה בשלום נפשי", בישרו לו שיוצא לחופשי, והיה זה בי"ט כסליו, אז הבין למפרע את דברי רבו.
וכשיצא מבית סוהר נסע להמון צדיקים, וכן לרבנו ז"ל, אף שרבנו ז"ל היה צעיר ממנו בשנים רבות. ושבת אצל רבנו ז"ל בשבת. רבנו ז"ל כיבדו מאוד מאוד וקראו: 'שר האלף'. והבעל התניא היה מאוד שבור מכל אשר עבר עליו, ואין זה פלא, כי לשבת בכלא של הצאר ניקולאי, יימח שמו, אינו דבר פשוט כלל! וזאת מאחר שהעלילו עליו עלילת דם, עלילת שוא, ומי? 'רב', כמו הרשע שלי, שמעליל עלי עלילות שוא ורשע. ורבנו ז"ל כיבדו מאוד ואמר אז ה'בעל התניא' הרבה תורה, וכסיים את התורה פרש את הפסוק: "רחמיך רבים ה'", רבונו של עולם, יש לי עליך רחמנות גדולה. ואמר על זה רבנו ז"ל שהפרוש הזה הוא רוח הקודש, כי אם יש בעולם כל כך הרבה רמאים, צבועים, שקרנים, וכולם מחזיקים מהם, אף שאינם עושים שום דבר, אינם מקרבים אף אחד אליו יתברך, והנה צדיקים קדושים, דבוקים בהקדוש ברוך הוא, ומקרבים את עם ישראל אליו יתברך, עליהם מעלילים כל דבר רע, אזי רחמיך רבים ה', רחמנות גדולה יש עליך, רבונו של עולם. ואחר כך אמר רבנו ז"ל תורה ארוכה (ליקוטי מוהר"ן, חלק ב', סימן עב), ששם מדבר – מהיכן אנו יודעים שאנו מקורבים לצדיק אמת? אם נופלת עלינו שיפלות, ואנו מתחילים לראות מי אנו.
אשר בנחל חלק נ' מכתב ט' תט.
ידוע, שהמגיד ממעזריטש זי"ע אהב מאוד מאוד את תלמידו ה'בעל התניא' כבנו ממש, פעם בליל ראש השנה הוא כבר ישב עם בני משפחתו בשולחן, והיו מוכנים ומזומנים לסעודה, אבל היה חסר ה'בעל התניא', אז הוא שלח שליח לראות היכן הוא, ומצאוהו בבית הכנסת שהוא עדין באמצע שמונה עשרה, ושר בקול מאוים: "וידע כל פעול כי אתה פעלתו, ויבין כל יצור כי אתה יצרתו, ויאמר כל אשר נשמה באפו הוי"ה אלוקי ישראל מלך, ומלכותו בכול משלה", וחזר על זה פעמים אין מספר בדבקות כזו. והשליח חזר וסיפר למגיד וכו', והמגיד מאוד שמח ואמר: "איי זלמניו זלמניו, אתה עושה נחת רוח לבורא יתברך שמו". אשר בנחל
חלק נא מכתב ט' תקא.
