בזמן מוהרנ"ת ז"ל היה צדיק גדול, שהיה צם משבת לשבת, והיה יושב כל השבוע בבית הכנסת ולומד, ושב לביתו בשבת.
פעם הגיע ליל חמישי (אחר צום של חמישה ימים), וחש חולשה כזו שעומד למות, וגמר אומר בדעתו לילך לביתו ולאכול וכו', וניסה לקום ממקומו, ונוכח שהוא באפיסת כוחות, ובכן מה יעשה? הוא עומד על סף עילפון.
ונזכר, שיש קופסת מצות בבית הכנסת במקום מיוחד, היכן ששמים את העירוב חצרות, ותכף ומיד נטל ידיו והחל לאכול.
והנה למעלה בעזרת הנשים היה השמש, שהכין את בית הכנסת לשבת, וניקה וסידר וכו'. ונוכח לראות שאותו צדיק אוכל מצות, ירד תכף ומיד והחל לבזותו: רמאי, שקרן, צבוע, עושה עצמך צדיק שצם כל השבוע וכו'.
(הוא לא ידע את מצבו של הצדיק, שכמעט איבד את הכרתו וכו'). הצדיק הנ"ל שמע כל זאת, ונחלשה דעתו במאוד מאוד, אם יכול להיות דבר כזה שיבזו אותי?! ועזב הכל.
כשסיפרו למוהרנ"ת ז"ל סיפור זה, ענה ואמר: חבל, חבל מאוד, אם היו לאדם זה ההקדמות של רבנו ז"ל, אדרבה, עכשיו שכולם מבזים אותו ומדברים עליו, עכשיו הוא יכול להיות צדיק גדול, כי לא צריכים להתפעל ממה שאחרים מדברים, והבן למעשה.
אשר בנחל חלק מט מכתב ט' נו.
