מסופר על הרבי הקדוש, רבי יהודה אריה לייב מגור, בעל ה"שפת אמת" זי"ע, שהיו באים אליו המון חסידים תלמידי חכמים ואנשי מעשה, והיה דורש לפניהם חידושי תורה עמוקים, ושתו בצמא את דבריו הקדושים. ולעת זקנותו נתקשה עליו חוש השמיעה ולא שמע כלל, אבל הוא המשיך ללמד את תלמידיו וחסידיו את דברי תורתו העמוקים.
ופעם בעת הדרוש שאמר לפניהם, ראה לפתע, שכולם מדברים ומנענעים עם השפתיים, וחלשה דעתו – הייתכן?! ושאל את כמה מתלמידיו: מה הייתה ההתלחשות הזו? ולא ענו. ושאל אחר כך תלמיד שהיה מאוד מקורב אליו, שיגיד לו את פשר העניין וכו', ענה ואמר התלמיד, שהיו רעמים, וכל אחד בירך ברכת "שכוחו וגבורתו מלא עולם", והחל לבכות ואמר: חבל, חבל, שאני לא שמעתי, ולא יכולתי לברך ברכה כל כך חשובה; כי הרי חכמינו הקודשים אמרו (ברכות נט.), שהרעמים מעוררים יראה באדם, כי לא ברא הקדוש ברוך הוא רעמים, אלא כדי לפשט עקמומיות שבלב, ובכל פעם כשברכתי את הברכה הזאת, רעדה הייתה אוחזת בי, ואמרתי את הברכה בכוונה עצומה, כדי לעורר בי את היראה, ועכשיו שאיני זוכה לשמוע, איני זוכה לומר את הברכה, והתייפח בבכי.
וכל התלמידים והחסידים ששמעו את הדברים יוצאים מפי רבם, נפלה עליהם אימה וחרדה כל כך גדולה – אם הצדיק הקדוש שלנו מברך ברכה כל כך בכוונה, וממשיך על עצמו יראה עצומה, מה נאמר אנחנו?! רואים מזה מה נקראת ברכה בכוונה, אשרי מי שאינו מטעה את עצמו.
אשר בנחל חלק סד מכתב י"ג רנה
