היה צדיק גדול בשם ר' אליעזר אשכנזי, שהחיד"א אמר, שהיה יחיד בדורו, וחיבר ספר: "יוסף לקח" – פרוש על מגילת אסתר.
הוא היה חכם גדול מאוד שגר במצרים, ונשא חן בעיני המלך. עד כדי כך, שהמלך נתן לו טבעת, והייתה לו הרשות לעשות בה כרצונו, כל כך הגביהו המלך מעל כל השרים, וכידוע, שבכל דור ודור ישנם רשעים ארורים המקנאים בצדיק, והיו שרים רשעים שקינאו בו מאוד. יום אחד הלך לבית הכנסת להתפלל, כדרכו בכל יום, והטלית והתפילין בידו. ועבר דרך גשר מעל הנילוס, והנה בא למולו שר אחד משרי המלוכה. שונא ישראל, שקינא בו מאוד על שזכה לעשירות גדולה, ושהמלך נתן לו מתנות רבות: יהלומים, זהב וכסף וכו', ורצה להעליל עליו עלילת שווא.
ושעברו דרך מעבר צר, שאלו השר: האם יש לך את טבעת המלך? והראה לו את הטבעת באצבעו, והגוי הארור טמא תפס את אצבעו, והשליך את הטבעת לנילוס. והצדיק בגבורתו קפץ לנילוס, והצליח לתפוס את הטבעת. והמשיך בדרכו לתפילה. ובין כך השר הזה הלך למוסרו אל המלך, שהוא איבד את הטבעת.
הצדיק הלך לבית-הכנסת וסיים את תפילתו, והחל להסתובב אנה ואנה וכו', וחשב: מה זה עשה לי אלוקים הדבר הזה וכו'. מדוע תפס שונאי את ידי והשליך את הטבעת?! והפלא הגדול – כיצד הצלחתי לתפוס את הטבעת בהיותה באויר וקפצתי למים, הלא הייתי יכול לטבוע בנהר, אין זאת אלא נס נעשה לי, נס נורא ונפלא מאוד. והחל להרהר בתשובה, ואמר לעצמו: הנה הגעתי לשיא המעלה, והמלך הגביהני למעלה מכל השרים, ונתן את טבעתו בידי, אך אין זה טוב, כי בוודאי, עומד לקרות עימי אסון גדול, כי אם אדם חושב שהגיע לשיא ההצלחה, שרק אנ"י ושוב אנ"י, אני ידי על העליונה וכו', ודאי הוא שיפול לבסוף.
כי אין מושג שאדם יחשוב שהוא למעלה, על הגובה, כי רק הקדוש ברוך הוא מרומם ונישא, ולא בשר ודם, שהוא טיפה סרוחה – היום כן ולמחר בקבר, ושוכחים ממנו לגמרי. וגמר אומר בדעתו, שישוב לביתו ויאמר לאשתו, שצריכים לעקור מדירתם בהקדם האפשרי.
אשתו אישה כשרה הייתה, וכל אשר אמר לה בעלה קיבלה בתום, ביודעה כי צדיק הוא ולומד תורה הקדושה ולשם שמים. והסביר לה, שהנה הגיע פה במצרים לגדלות גדולה מאוד, אבל הוא מרגיש שרוקמים עליו איזו עלילת דם וכו', ולכן נטלו אניה והפליגו לקונסטנטינופול ערי הבירה בטורקיה. והיו עימו יהלומים, זהב וכסף ועשירות גדולה מאוד. באמצע הדרך נעשה חור באניה, ועבר כל הנוסעים לסירות הצלה, ובנס ניצלו כולם, אך הכסף והזהב טבע עם הספינה, והגיע לטורקיה בעירום ובחוסר כל.
ואז החל להודות לפניו יתברך: "רבונו של עולם, עכשיו אני רואה את גודל טעותי, לשבתי שיש לי כסף וזהב ויהלומים ואבנים טובות, והנה נותרתי בלא כלום", והחל ללמוד תורה בדחקות גדולה מאוד, שכר לעצמו דירה קטנה, ולא חלף זמן הרבה, והנה הוא שומע שמלך בטורקיה יש לו תחביב לשחק כל יום שח-מט משך שעתים שלוש וכו', והנה שיחק כבר עם כל רעיו ואוהביו וכבר אין לו עם מי לשחק.
והוציא כרוז, מי שיבוא להתמודד עימו ולשחק עימו כל יום – ישלם לו הון רב. ורבי אליעזר אשכנזי, מאחר שהיה עני מרוד, התיישב, שילך לשחק עימו. ובאמת היה לו ראש גאוני, ואמר ועשה, שהיה יושב לשחק עם המלך כל יום ויום, והמלך חיבבו מאוד.
וככל שראה המלך שקשה לו לנצחו – אהבו יותר ויותר, והגביהו מעל כולם, ושילם לו הון רב. [ורבי אליעזר היה צדיק, השעות שבילה ביום במשחק, השלימן בלילה בלימוד התורה הקדושה]. והנה פעם אחת באמצע המשחק נרדם, מרוב עייפותו שהיה ער בלילות. והמלך מרב אהבתו אליו, הביא לו כר ושמיכה וכיסהו, ויצא מהחדר. פתאום התעורר הצדיק משנתו, והחל להתבייש – היכן אני, הלא אני בחדרו של המלך באמצע המשחק, והמלך כבדני כל כך, לא רק שהשפיע עלי הון רב, אלא עוד דאג עבורי לכר ושמיכה וכו'. ואם כן משהו אינו כשורה כאן, עוד פעם נפלתי, שוב אני חושב שאני על הגובה. והתעורר והודה למלך, וביקש סליחתו והתנצל וכו'. ולמחרת בא שוב אל המלך לשחק.
ומששב אמר לאשתו: אני רואה שאנחנו צריכים לברוח מכאן, כי ששוב הגעתי לשיא ההצלחה, ועכשיו תהיה לי נפילה גדולה מאוד. בואי נברח, קודם שיהיה מאוחר מדאי. אם המלך בעצמו דאג לי למנוחה טובה, ונתן לי כבוד כזה, כשמלך אחר היה הורגני, סימן שפה תהיה לי נפילה גדולה.
והנה אשתו הלכה אחריו. ועזבו את טורקיה, ונסעו לפולניה, והיות שהיה עשיר גדול, אזי התיישב – זהו זה, אינני נתעסק עם אלו המלכים, אני בוחר רק ללמוד תורה, כסף יש לי, וישב בעיר קראקא, וחיבר כמה ספרים: מעשה ה' – על התורה, יוסף לקח – על התורה, ושם למד תורה ונפטר, והציון שלו בחצר בית הכנסת של הרמ"א, אך אין יודעים בדיוק היכן קברו, כי קבורים שם בחצר עוד צדיקים, ומצבתו נעלמה.
אשר בנחל חלק מ"ח מכתב ח' תשעה.
