מספרים, אשר הרב הקדוש ה"בעל התניא", זכותו יגן עלינו, גר באותו הבניין עם בנו הרב הקדוש רבי דוב בער, זכותו יגן עלינו.
הוא גר בקומה הראשונה ואביו גר בקומה העליונה, והוא היה עמקן גדול מאוד בחסידות, כשהיה מתעמק בעניין עמוק של קבלה, אזי היה יכול לשכוח לגמרי מהבלי העולם הזה, ושוכח היכן הוא נמצא וכו' וכו'.
ופעם אחת התעמק באיזה עניין, ושמע אביו ה"בעל התניא" תינוקת בוכה, ואף שהוא היה עמקן נורא ונפלא מאוד, עמוק עמוק מי ימצאנו, מי ידמה אליו מרוב עמקותו וכו' וכו', עם כל זאת גדולתו הייתה, ששמע איזו תינוקת בוכה, אזי הבין תיכף ומיד – מסתמא, בנו עתה בביטול המציאות, ואינו בעולם הזה כלל, ולא השגיח על התינוקת, וכן היה.
וירד וראה שהתינוקת נפלה מהעריסה, ובנו מתעמק בעומק דרושי החסידות, אזי הגביה את התינוקת מהרצפה, ובנו עדין לא שם לב שאביו ה"בעל התניא" נכנס לחדר, מרוב עמקותו, ואז החל לשיר ה"בעל התניא" כדרכו (שהיה מדבר עם ניגון) : "בערע (כך קראו בלשון בחיבה), עיקר השלמות של האדם, כשהוא למעלה צריך להיות גם למטה, כשמדבקים את עצמו בו יתברך, צריכים להוריד את עצמו ולשמוע גם תינוקת בוכה".
הסיפור הזה הוא לימוד עמוק עמוק, איך שצריכים לחיות את החיים בתוך הבית.
אשר בנחל חלק יד' מכתב א' תתעב
