מעשה בשני צדיקים גדולים, אשר נפטר רבם לבית עולמו, והגיעו כל התלמידים ללוותו, וכן שני הצדיקים הידידים היו בלויה, והנה השעה מתאחרת, נענה ואמר האחד לחברו: השעה מאוחרת, וההכרח לי ללכת. ונתפלא חברו: היתכן, זה הרבי שלך שנפטר, ומדוע תלך? ואמר הצדיק: ההכרח לי ללכת וכו'. ונסתקרן החבר מה עושה כעת כזו חברו, כשהלוויה של רבו עומדת על הפרק וכו', והלך לעקוב אחריו.
וראהו עומד בחנות פרחים, ושואל מחירים של עציצים וגודלם וצורתם וכו' וכו', וקונה איזה עציץ, ויצא מהחנות ונעלם.
החבר לא נרגע, היתכן שבשביל דבר כזה עוזבים לוויה של הרבי?! למחרת שאלו: מה קורה פה, היתכן שתכנס לחנות של פרחים לקנות עציץ בעת שרבך נפטר? והחבר ניסה להתחמק, אבל היות שרעהו התעקש, הוכרח לומר את האמת, וכה היו דבריו: בבית חולים היה יהודי קשיש וגלמוד, שהיה חולה במחלה מדבקת, ולא היה לו שום מכר ומודע, ונפטר לבית עולמו.
והחוק בבית חולים אומר, שאם אדם חולה במחלה מדבקת ונפטר, צריכים לשרוף את כל חפציו ובגדיו וכו', והיות שנהגתי לילך לבית החולים לבקר חולים, נתקלתי במקרה הזה, ושמעתי שהרופא ואמר שצריכים לשרוף את כל בגדיו לרבות התפילין שלו. והתעקשתי ואמרתי לרופא, שאסור לשרוף תפילין, והרופא בשלו, והסברתי לו מה כתוב בתפילין הקדושים: "שמע ישראל הוי"ה אלוקינו הוי"ה אחד", ועד ששכנעתי את הרופא, שאקח את התפילין, והכניסו בכלי חרס ואקברנו.
הרופא אמר לי, שההכרח לחתום לו שזה באחריותי. וחבשתי כפפות, והוצאתי את הפרחים שהיו בעציץ, ונטלתי את התפילין וקברתי אותם. והייתי חייב להזדרז, כי אחרת היו זורקים את התפילין ושורפים אותם, חס ושלום. אמר הצדיק: מאז קיבלתי על עצמי, שאף פעם לא אדבר על שום יהודי.
הייתה לי קושיה כל כך חזקה, ועכשיו אני רואה מה חברי עשה, איזה מצוה גדולה. וזה נקרא: "בצדק תשפוט עמיתך" – לדון לכף זכות.
(אשר בנחל חלק נ"ב מכתב ט' תתסג.)
