היה צדיק בשם רבי יצחק אייזיק מקאליב זי"ע, הוא היה תלמידו של הרבי רבי אלימלך מליז'ענסק זי"ע, והיה דבוק בהקדוש ברוך הוא בדבקות נפלאה מאוד. [זכיתי להיות על הציון שלו הרבה פעמים], כשבא בפעם הראשונה אל הרבי רבי אלימלך זי"ע, לפני שהרבי רצה להגיד תורה, אמר לו לצאת.
והיה אצלו פלא, ולכול הנוכחים היה פלא – למה הרבי שולח אותו לחוץ?! רבי יצחק אייזיק מקאליב זי"ע רצה מאוד מאוד לשמוע את התורה שרבו הולך להגיד, אז הוא התחבא בפינה, הייתה אז פרשת בא, שמדברת מקורבן פסח, איך שעם ישראל הביאו את הכבשים להר הבית ושחטו אותם, ועשו שמה את קורבן הפסח בירושלים, ואיך היו מקריבים את הקורבן הפסח וכו', והרבי רבי אלימלך זי"ע הדגים את זה כל כך, עד שחשבו שהם בתוך בית המקדש, ועכשיו הם מקריבים את הקורבן פסח.
והנה הרבי רבי יצחק אייזיק מקאליב זי"ע כל כך התלהב, ששכח שהוא נמצא בבית הכנסת של הרבי רבי אלימלך זי"ע, ויצא ממחבואו והחל לרקוד על השולחנות, ואמר 'הלל' בהתלהבות כזו, שכולם התפלאו מה קורה פה, האדם הזה רוקד על השולחנות ואומר בהתלהבות עצומה את כל סדר 'הלל', הרי ידוע, שהוא היה אחד מהבעלי מנגנים הכי יפים, והנה הוא רוקד על השולחנות: "בצאת ישראל ממצרים, בית יעקב מעם לועז", ומדלג משולחן לשולחן, שאלו אותו התלמידים: מה נכנס בך, מה זה איפה הדרך ארץ?! אמר הרבי רבי אלימלך זי"ע לתלמידיו: תעזבו אותו, תעזבו אותו, הוא כל כך התלהב, שחשב שהנה כבר הבית מקדש קיים, ואנחנו יושבים בבית המקדש, ומקריבים את קורבן פסח.
אשר בנחל חלק ק"ס מכתב מא תקכה.
