בשו"ת אשר בנחל (חלק מז' מכתב ח' תקפח.) מובא הסיפור הנפלא הבא, המלמד על מעלתה הנשגבה של אמונת חמכים תמימה בצדיקים.
מספרים על הצדיק הקדוש מווילעדניק, שנכנס אליו זוג וביכו שלא זכו לזרע של קיימא, והסתכל עליהם ואמר: "נו, בת תחילה סימן יפה לבנים, לכו לחיים ולשלום". ולא הבינו מה שאמר ויצאו מחדרו.
והנה נולדה להם בת, ובין כך הצדיק מווילעדניק נסתלק.
כשהייתה הבת כבת שש, הלכה באיזה מרתף לבדה ונבהלה, ומרוב פחד איבדה את הלשון, ההורים היו אובדי עצות, מה יעשו, יש להם בת יחידה, והנה הפכה לאילמת.
וחיפשו אחר צדיק שיוכלו לילך אליו, ונסעו לרבי אהרון מטשערנובל, וסיפרו לו את כל הסיפור שעבר עליהם מאז שלא היו להם ילדים וכו' וכו', והחל לצעוק עליהם: "תצאו מכאן לכו מכאן", ואמרו: "רבי, אנו צריכים ישועה". וצעק: "לכו לרבי שלכם" וכו', וענו: "הרבי שלנו נפטר". ואמר להם: "הלא שלמה המלך אומר: 'ושבח אני את המתים שכבר מתו, מן החיים אשר המה חיים עדנה', רוצו מהר אל ציונו".
ונסעו לציון עם ביתם, ובכו שם: "רבי, הנה הברכה שברכתם אותנו, אבל הבת איבדה את קולה", וצעקו ובכו במאוד מאוד. ותוך כדי בכייתם החלה לפתע הבת לצעוק: "אבא, אבא, תן לי מים לשתות, אני צמאה", וההורים הסתובבו בהלם, הייתכן? הבת מדברת?! והחלו לרקוד בציון מרוב שמחה.
"ושבח אני את המתים שכבר מתו, מן החיים אשר המה חיים עדנה", צדיקים אפילו שהם חיים הם בחינת מתים, אינם בזה העולם כלל, וכולם מדברים עליהם כל דבר אסור-וזה בשביל הבחירה והניסיון. אך מי שנמצא בפנים, וזכה לקבל כ"כ הרבה טובות מהרבי, הייתכן שיהפוך עורו על רבו?!
