וסיפרה לי אימי [תחי'] (עליה השלום), שאביה היה נוהג בכל יום לסגור עצמו בחדר מיוחד, וגמר את כל ספר תהילים, והייתה דרכו הרבה פעמים באמצע, ליפול על פניו בפישוט ידיים ורגליים על הארץ, ולבכות בכיות עצומות, וכן נהג רבות בשנים.
וזה היה אצלו דבר פשוט. ואף שהיה גאון עצום, בקי בש"ס ופוסקים, למדן גדול, וחידש הרבה חידושי תורה בפלפולים עמוקים, וכל ימיו חי חיי דוחק ועניות, עם כל זאת לא עזב גם את דרך התפילה.
אשר בנחל חלק לג' מכתב ה' שיט
וזכור תזכור את הדיבורים הללו שאני כותב לך, ותפרסמם לכולם; צריכים לפרסם את רבנו ז"ל בכל העולם כולו במסירות נפש הכי גדולה, ובשביל זה ירדתי לזה העולם! כשהייתי בבטן אמי, סיפרה לי האימא, עליה השלום, שהתעלפה בעת עיבורה באמצע הרחוב, מחמת התייבשות, ולקחוה לבית חולים, ונתעוררה שם, ואמרו לה, שצריכים להפיל את העובר, כי מת הוא ולא חי. וענתה ואמרה: תני לי שהות לחשוב.
וכשעזבו את חדרה, התלבשה חיש וברחה מבית החולים, וברוך השם, נולדתי, ואם כן עוד קודם שיצאתי לאוויר העולם, הסמ"ך מ"ם רצה להורגני, אך לא יועיל לו מאומה, כל זמן שאחיה, אפרסם את רבנו ז"ל!
אשר בנחל חלק נ"ה מכתב י' תרטז
