בסיפור הבא נלמד על גודל יראת השמים והענווה של גדולי ישראל האמתיים, והקפדתם על קוצו של יוד בשמירת התורה הקדושה ומצוותיה. קראו ותחי נפשכם.
פעם ישב הגאון הסטיפלר זי"ע בעל "קהילות יעקב" בבית המדרש לדרמן בבני ברק, והתפלל שם, והנה נכנס ילד קטן, והוציא גמרא גדולה והתחיל לדפדף, ושיחק עם הגמרא כדרך ילד קטן, וזה הפריע להגאון שהוא סתם קורע גמרא, ונתן עליו צעקה, והילד נבהל וברח לחוץ. אחר התפילה נתיישב הגאון – מה עשה, שהפחיד ילד, ושאל בין המתפללים – מי הוא הילד הזה? ואמרו לו, וביקש מאחד שיברר באיזה גיל הוא, ומתי תאריך הבר מצווה שלו, וההוא ברר, והוא רשם את זה בפנקסו.
בין כך עברו כמה שנים, ונשכח כל הסיפור. הילד עוד היה צעיר בשעה שהפחיד אותו הגאון, והנה אחר כמה שנים, הגאון כבר סבל מאוד מאוד על הרגלים, ובקושי היה יכול ללכת, והנה יום אחד היה הבר מצווה של הילד, והגאון סוחב את רגליו, עד שבא אל מקום הבר מצווה עם מתנה, וכולם התפעלו – מה זה ועל מה זה, שהטריח עצמו הגאון בכבודו ובעצמו לעלות כמה קומות, כי בקושי רב עד שהלך, ואיזו קירבה יש לו הבר מצווה, והכול נשאר בגדר תעלומה.
כשנגמרה הבר מצווה קרא הגאון את בחור הבר מצווה לחדר צדדי, וסגר את הדלת, ואף אחד לא ידע מה עושים שם. ואחר כך הלך הגאון הביתה, וכמובן שכולם התפעלו, מה זה יכול להיות, ובפרט האב של בן הבר מצווה, ולכן התחיל לשאול: מה רצה ממנו הגאון? והשיב הילד, שהגאון ביקש ממנו סליחה על שצער עליו וביישו ברבים והפחידו. ולמה חיכה עד היום? כי הוא היה עד עכשיו קטן, וקטן לאו בר מחילה הוא, ולכן חיכה עד שיגדל, וטרח כל כך ממש במסירות נפש כזו, שאי אפשר לתאר ולשער כלל.
(אשר בנחל חלק קנ"ד מכתב לט תתקנג)