הגאון רבי מיכל זילבר שליט"א זכה ורבבות יהודים בהעולם כולו הם תלמידיו, אף-על-פי שאת רובם כנראה לא ראה מעולם. גם הם מעולם לא ראו את הרב, שבעזרתו הם זוכים להבין את דף הגמרא על בוריו. אם גם אתם נוהגים להתקשר ל'קול הדף', ולשמוע שיעור יומי בגמרא, אתם מכירים את קולו של הרב הגאון רבי מיכל זילבר שליט"א, מגיד השיעור הבולט ביותר בארבעים שנות קיומו של המפעל האדיר. בכל מדור ממדורי 'קול הדף' תוכלו ליהנות מקולו, הן בלשון הקודש הן ביידיש: שיעורים בתנ"ך, בש"ס ירושלמי ובמשניות ועוד חלקי התורה הקדושה.
הוא מדבר בשטף ומסביר בכישרון שמעטים התברכו בו. כל שיעור שלו מנוסח ומלוטש היטב. השיעור מתוכנן בקפידה לשישים דקות בדיוק. אין 'ריצה' לקראת הסוף, או הסבר מייגע באמצע. הדף מחולק בראשו למספר הדקות העומדות לרשותו, והוא מסביר בצחות, משלב את פירושי רש"י והמפרשים האחרים בצורה הנעימה לאוזן, כדי שהסוגיה תהיה ברורה ובהירה.
ואיך כל זה קשור לאביו של כ"ק מוהרא"ש זי"ע: הגה"צ רבי מנחם זאב שיק זי"ע?
על כך מספר מוהרא"ש בדרשה שמסר לאברכי כולל 'תפארת בנימין' לכבוד סיום מסכת חולין: "אני זוכר שהיה בבית שלנו עניות כזו, ואבא רק ישב ולמד, היה לי בלי עין הרע אמא צדקת שהיא שמרה על האבא, אבא התפלל ותיקין כל ימיו, הוא קם בשעה שתים לפנות בוקר, הלך לישון מוקדם אבל בשעה שתים כבר קם.
בלוויה של אבא (נפטר ד' תשרי ה'תשס"ג) היינו אני ואח שלי, אנחנו שני אחים, ולא רצינו שיטיסו אותו במטוס לבד, אז באנו ולקחנו מניין, אני והאח שלי והילדים, ובלוויה ניגש יהודי (וזהו הפעם הראשונה שראינו אותו), והוא ביקש להספיד, אמרנו לו: בכבוד, לא ידענו מי זה, אחר כך התברר שזה יהודי בשם רבי מיכל זילבר, שהוא מהראשונים שלימדו 'דף היומי', ויש לו קלטות על כל הש"ס, שהוא עבר את הש"ס כמה וכמה פעמים, הוא יהודי מאוד מפורסם ב'דף היומי', למדן גדול.
זה התברר לנו אחר כך, הוא רק ביקש רשות להספיד ונתנו לו, אז הוא התחיל את ההספד ככה: 'היה לי ויכוח עם הרב הזה' (ואני והאח שלי מסתכלים אחד על השני – 'מה הוא רוצה?'), אני קם בכל יום בארבע וחצי, ואני רואה בחלון, בדיוק ממול, שהאבא קם (הוא היה גר ברחוב פנים מאירות – מטרסדורף בירושלים), אמר אני אקום בארבע, ואני רואה אור דלוק, אני אקום בשלוש וחצי, וככה המשכתי עד שתים, וזה אני כבר לא יכול להראות, כל בוקר בשעה שתים הוא ער, חשבתי שאולי הוא כבר השאיר את האור, התסכלתי שם ולא סתם יש אור, אלא האבא לומד! זה היה ה'ויכוח';
אז ממילא הוא קם ואחר כך התפלל ותיקין, והאמא כבר ישבה על יד החלון, והיא ראתה שהאבא כבר בא מהתפילה, וישר היא הכינה את הקפה והאוכל, כדי שעד שהוא יוריד את המעיל הוא יוכל כבר ליטול ידים, וכבר יש אוכל מוכן, עד כדי כך – כשהאמא נפטרה, האבא לא ידע לפתוח בקבור, היא כל כך פינקה אותו, הוא לא ידע איך פותחים מיקרוגל, כלום כלום! הוא לא ידע! היא ממש דאגה לו שרק ילמד.
אז למה אני מספר את זה? הייתה עניות כזאת בבית, כשהייתי בחור שולחן לא היה לנו הוצאתי מדף מהקיר, היה שמה מדפים בתוך הקיר, הוצאתי מדף ושתי כסאות שמצאתי באיזה מקום, זה היה השולחן שלי, שם למדתי, ולאבא מצאתי מין מכונת תפירה, איזה שולחן שזרקו כבר, ואני הייתי בחור 'בריה', הבאתי את זה הבייתה, זה היה השולחן של אבא, וזה היה בארצות הברית העשירה, וכך למד תורה, למד הרבה הרבה תורה, על כל פנים איך שהוא, ראיתי מה זה 'תורה', ומאז שאני מכיר את עצמי – שמעתי רק קול תורה בבית, האבא היה למדן גדול, ממנו לקחתי את ההתמדה למה אני מספר את זה? כי באמת מאיפה ההתחזקות שלי? כי מאז ומתמיד ידעתי שמה שלומדים כל יום – מה שביד בטוח! אתה לומד מקרא כל יום – זה שלך! משנה – זה שלך! גמרא – זה שלך! (דרשה יום ג' לסדר חיי שרה, י"ח חשוון, ה'תשע"ב).
באדיבות אתר המכלול