וסיפר לי אחד מאנשי שלומנו, כי בהיותו אברך צעיר, גר בעיר העתיקה, והיו שם כמה מאנשי שלומנו עובדי השם גדולים מאוד, שבכל לילה בעת חצות הלכו קודם אל המקווה, ואחר כך נגשו אל הכותל המערבי, ואמרו תיקון חצות בבכיות עצומות, ומשם יצאו מהעיר העתיקה אל קבר שמעון הצדיק, שאז לא היה מקום מגורים סביב רק שדות וכו', ושם התבודדו בקולות ובצעקות גדולים עד נץ החמה, והתפללו עם הנץ.
פעם אחת כשיצאו מחומת העיר העתיקה, עצר אותם שוטר ערבי, ודיבר עמהם בערבית, ושאלם: איפה התעודות זהות שלכם? והשיבו לו בערבית: ידידי היקר, אין שום תכלית בעולם הזה, רק לעבוד אותו יתברך, ולדבר עמו יתברך, ותציית אותנו ותוריד ממך את מלבושי השוטר, ותלבש בגדים אזרחיים, ותתחיל לבקש ממנו יתברך.
והוא באחת ממשיך לצעוק: היכן התעודות זהות שלכם? והם עונים לו באותו סגנון: אין שום תכלית אחרת בזה העולם, רק לעבוד אותו יתברך, וכן היה כמה וכמה פעמים, עד שהשוטר התרגז ואמר: ברחו מכאן משוגעים מטורפים… והניחם לילך לדרכם (כי אז היה אסור לצאת באמצע הלילה מחוץ לחומות ירושלים).
אשר בנחל חלק מט ט' ס'.