מסופר על הרבי מסאטמאר זי"ע, שנסע לארץ ישראל בשנת תשי"ב. הוא לא רצה לנסוע במטוס מטעמים הכמוסים עמו, והפליג באוניה, אשר נסיעה כזו בימים דאז ארכה כשבועיים.
ובאמצע הדרך הוצרך להחליף אניה ולנסוע ברכבת, ובעברו ברכבת ברומי, אמר לכמה אנשים שליוו אותו, שאם הוא כבר פה, הרי הוא רוצה לרדת בתחנה, ולראות את שער טיטוס, אשר בנו לכבוד טיטוס, יימח שמו, בעת שחזר מארץ ישראל, אחר שהחריב את בית המקדש, רחמנא ליצלן, וחקוקה על זה המנורה וכל המקדש, ויהודים הולכים בגלות.
תכף כשהלך הרבי למקום ההוא, אמרו לו התושבים, שיש בידם קבלה מאות בשנים, שיהודים אינם עוברים דרך השער. ושאל מהו המקור לזה? ואיש לא ידע לענותו, עד שהגיע איזה אדם ואמר: דבר אחד אני יודע, שמאז שנוסדה המדינה, הכריזו שכיום כל אחד יכול לעבור דרך השער.
תכף כששמע זאת הרבי, אמר: עכשיו אני מבין, שיש לזה מקור, שאסור לעבור דרך השער הזה.
והחל לבכות – בראותו את המנורה ושאר כל המקדש חקוקים שם, ואמר את הפסוק הזה (תהילים קיט, צח): "מאויבי תחכמני מצוותיך, כי לעולם היא לי", מה שהאויבים רוצים לעשות, צריכים לעשות בדיוק ההיפוך, אם הערב רב רוצים להעביר את הילדים על הדת, צריכים לברוח מהם כמטחווי קשת, ולהישמר מהם מאוד, ולהשגיח על הילדים –כבבת עיניכם, ולדאוג שהם יהיו פי אלף מכם, אז לכל הפחות יהיו כמוכם, אבל אם תשאפו שיהיו רק פי עשרה מכם, אזי יהיו פי כמה וכמה דרגות ירודות מכם.
אשר בנחל חלק מג' מכתב ז' שסד
