הבעל שם טוב הקדוש זי"ע אמר, שהעיקר מה שזכה להגיע אל מדרגתו, היה על ידי ריבוי מקוואות, שהיה רגיל לטבול עצמו הרבה פעמים ביום אחד ומסר נפשו בעבור טבילת מקווה. כמפורסם דבר זה. וכן רבנו ז"ל, היה עוד מימי קטנותו וילדותו הרבה לטבול במקווה מאוד.
ומוהרנ"ת ז"ל היה מעורר תמיד על טבילת מקווה, והיה זריז נפלא ונורא מאוד מאוד בטבילת מקווה. ומספרים עליו נפלאות, איך שגם רבנו ז"ל התפלא על מידת זריזותו שהייתה לו בכלל ובמקווה בפרט; כי פשט בגדיו וטבל והלביש את עצמו בזריזות כזו, עד שהיה בלתי אפשרי לעשות כמוהו.
ופעם אחת נסע יחד עם הרב הקדוש מברדיטשוב זי"ע, והגיעו לעיירה קטנה, והוצרכו לעלות על הר גבוה, ומחמת שבעיירות הקטנות על פי רוב היו המקוואות בסוף העיר, על כן עד שעלתה העגלה אט אט אל ראש ההר עד הרב הקדוש מברדיטשוב זי"ע, קפץ מוהרנ"ת ז"ל, ונכנס אל המקווה וטבל, והעגלה עוד לא הספיקה להגיע אל ראש ההר, וכבר שב בחזרה. ושאלו הרב הקדוש מברדיטשוב זי"ע: "ווי ביסטו גיווען"? (היכן היית?) והשיב: "אין מקווה". (במקווה) ענה ואמר: "א ווא וועסטו זיין א גוטער איד". (אה! אתה תהיה "יהודי טוב" (כינוי לאדמו"ר מפורסם)
ואחר כך כשהגיעו אל בית המדרש, ונכנסו להתפלל שם, ומוהרנ"ת ז"ל הייתה דרכו להתפלל בקול גדול, וניגש אליו הגבאי, ואמר לו: "אתה מבלבל את הרבי, תתפלל בלחש".וכשראה זאת הרב הקדוש מברדיטשוב זי"ע, ענה ואמר לגבאי: " אולי אני מבלבל את האברך הזה". ורמז בידיו הקדושות אל מוהרנ"ת ז"ל, שימשיך בתפילתו ולא יתפעל כלל. ויש אצלנו המון סיפורים, איך הרב הקדוש מברדיטשוב זי"ע חיבב והפליג מאוד מאוד בגדולת מוהרנ"ת ז"ל ואהבו מאוד.
אשר בנחל חלק כא מכתב ג' קמא
