אנשי שלומנו מספרים, בשעה שהדפיס מוהרנ"ת ז"ל חלק מה"ליקוטי תפילות", כי ה"לקוטי תפילות" הראשון היה כרך קטן, ומסרו אותו המתנגדים הרשעים למלכות, ואז היה אסור להדפיס ספר בלי ביקורת וצנזורה, והודיעו לו, שמחר יבואו ויחפשו בביתו (אשר בדרך כלל זה בעצמו היה נס גדול, כי על פי רוב באו פתאום, ופה הודיעו לו שמחר יבואו).
ולא היה יודע מה לעשות, כי להוציא את זה מהבית – לא היה יכול, כי עמדו מתנגדים בחוץ לראות אם הוא מבריח את הספרים, ומרתף לא היה לו, לזאת נפלה בדעתו המצאה, שדחף את כל הספרים אל הקיר, וסדרם סמוך לקיר, ואחר כך נטל נרות וסיד ומלט, ומרח על הנרות שהיו כורכים על הספרים, באופן שיהיה נראה כמו קיר.
ומחמת שהיה עדין לח, הוצרכו לבשל בכלים מים חמים, שיצאו מזה אדים לייבשו, וכך עבדו על זה הוא ואשתו כל הלילה – ליבש את הסיד והמלט, באופן שלא יהיה ניכר שזה קיר חדש, ולמחרת כשבאה הביקורת, חיפשו בכל מקום, וטחו עיניהם מראות מה שהוא סמוך לקיר, כי היה נראה כקיר, והלכו להם.
והמתנגדים חרקו שיניהם על כך מאוד, כי לא ידעו מה עשה מוהרנ"ת ז"ל, רק חשבו שבוודאי עכשיו יתפסו את עם ה"לקוטי תפילות", וכך עבר הכול בשלום.
עכשיו תתאר לעצמך אילו צרות ואילו ייסורים ואילו בלבולים היו למוהרנ"ת ז"ל באותו הלילה, אילו פחדים ויראות, כי היה עלול לשבת על כך בבית סוהר, כי היה אז אסור להדפיס ספר בלי צנזורה, וכל כך סבל, ועם כל זה לא עצר מלהדפיס עוד.
וכן בשעה שהדפיס את ה"לקוטי עצות", ופחדו מהמתנגדים, ואת ה"לקוטי עצות" הדפיסו חוץ לרוסיה, והביאו את זה בשקים של קמח, באופן שהמלכות לא תדע שמכניסים ספרים, עם כל זאת היה מוהרנ"ת ז"ל חזק בדעתו להדפיס ולהמשיך ולהדפיס.
אשר בנחל חלק סג מכתב י"ב תתקפח
