מסופר, שפעם אחת בא תלמיד אל הבעל שם טוב הקדוש זי"ע, והתאונן על קדושת העיניים, ושלחו הבעל שם טוב הקדוש, שיסע לאיזה כפר, אל יהודי כפרי אחד, ואמר לו: שם תלמד מהי קדושת העיניים.
ונסע לשם, וכשבא אל האיש הכפרי, לא ראה אצלו שום דבר יוצא מהכלל, כי היה יהודי פשוט, אשר עבד קשה להשיג את פרנסתו, אך מחמת שרבו ציווה עליו ללמוד אצלו, על כן נסכם בדעתו להישאר כמה ימים.
ויהי כשהיהודי הכפרי יצא למלאכתו, והוא נשאר שם לבדו בחדר, שוכב על מיטתו, בעת שהוא שוכב, הוא מסתכל ומתבונן היטב בהחדר, והנה הוא שם לב, שלמעלה סמוך לתקרה, מעל ארון הבגדים, יש שם וילון עב, ועל כן מרוב סקרנותו עלה על כיסא, ומשם על שולחן, ומשם על הארון, והזיז את הווילון העב, וראה שם חלון קטן, ופתחו בכוח גדול, ומה מאוד נבהל ונשתומם, שראה שם זנות גדולה מערלים פחותי ערך, שהיו עושים תועבות גדולות בחדר השני.
וסגר את החלון, וירד וחיכה ליהודי הכפרי שיחזור.
וכשחזר, החל להתאונן לפניו: איך אתם יכולים לגור במקום מזוהם כזה, ראיתי דרך החלון ניאוף גדול? השיב לו הכפרי בתמימות: אני גר כאן כבר עשרים שנה, ואף פעם לא הסתכלתי מחוץ לחלון, ואתה כאן כמה שעות ולא יכולת להתאפק, ותכף ומיד הלכת לחפש אחר חלונות, כדי להסתכל לחוץ…
ואז הבין למה שלח אותו הבעל שם טוב הקדוש אל יהודי זה, ללמוד ממנו שמירת העיניים.
אשר בנחל חלק כח מכתב ד' תרמט
