היו שני חברים מאוד טובים מגיל קטנות, ואחד עזר לשני במה שרק היה יכול, וכן כיו את חייהם בכל פרט ופרט בחיים, כשנזקנו עשו תקיעת כף אחד לשני, מי שיהיה נפטר קודם, שיבוא ויגלה איך עבר שם וכו'. ויהי היום, אחד מהם נפטר, ולקח זמן עד שבא בחלום לחברו, ואמר לו: דע לך, שהיה קשה לי לירד, כי אין אתה יודע את הצער שיש לנשמה שצריכה לרדת אל זה העולם, אך מחמת התקיעת כף, הכריחו אותי לרדת.
ולכן אומר לך רק דבר אחד, כי יותר מזה אסור לגלות מה קורה שם למעלה, והנה ממשיך החבר הנפטר לספר: אתה יודע שעסקתי תמיד לעזור לעניים ואביונים, וזה פתח לי את כל השערים למעלה, כי שם מאוד מאוד מתחשבים עם צדקה וחסד שאחד עושה עם השני. והנה ידוע לך, שהחיים שלי היו חיים פשוטים מאוד, היו לי שלוש מאות זהובים, שהרבה עמל וחסכון עמלתי עד שחסכתי את הסכום הזה, ואת זה שמרתי מאוד מאוד, קניתי סחורה בכסף זה, ומכרתי והרווחתי, וכך עשיתי כל ימי חיי, שמרתי מאוד על הקרן, שלא יחסר מזה.
ויהי היום, נסעתי לדרכי לקנות עם השלוש מאות זהובים סחורה כדרכי, ובאמצע הדרך הוצרך הבעל עגלה לעצור, כדי להאכיל את הסוסים תבן וכו', וירדתי לטייל קצת, והנה לפני הארמון נפלא משהו מיוחד במינו ביופיו, ואמרתי, שאלך ואכנס להסתכל ביפי הארמון. והנה תכף שאני נכנס, אני רואה לפני בת מסתובבת, והכרתי שהיא יהודיה, ושאלתי אותה: מה את עושה כאן? והחלה לבכות, שהאדון הפריץ לקחה מאביה למשכון, כי הוא חייב לו כסף, ועליה להיות פה משרתת, וכאן אין שבת ואין כשרות וכו', ובכתה במר נפשה, ונכמרו רחמי עליה, והלכתי לחפש אחר הפריץ, ומצאתיו יושב בכורסה וכו', ושאלתי אותו כמה כסף אתה רוצה כדי שאוכל לקחת את הבת היהודיה הזו? ענה ואמר הפריץ בגאות ובגסות: אביה חייב לי שלוש מאות זהובים, ואין לו לשלם, ואני רוצה בעדה שלוש מאות זהובים, לא פחות ולא יותר.
עניתי לו: אני אתן לך עשרים וחמשה זהובים, ותן לי אותה, הרי הוא לא ישלם לך את השלוש מאות זהובים. ענה ואמר בגסות: פרוטה אחת לא פחות וכו', ואני הוספתי חמישים, והוא לא רצה מאה, ולא רצה מאתים, רק שלוש מאות זהובים, ולקחתי את כל השלוש מאות זהובים שהיו לי, אשר שמרתי עליהם תמיד כבבת עיני לא לאבדם, ונתתי לו את כל כספי והוני. והוא נתן לי את בת ישראל, ופדיתי אותה, ועכשיו חשבתי לעצמי, אין לי כבר כסף לקנות סחורה, אחזור לביתי.
ומאוד פחדתי מאשתי – מה אומר לך, היכן הכסף, ובין כך כשהגענו אל הכפר שגרתי, אזי השארתי את הבת אצל שכן, וכשבאתי אל ביתי, ואשתי הכינה לי אוכל בכבוד גדול כדרכה, והחלה לדבר עמי מה קניתי: "איזו סחורה הבאת היום, ומה מכרת", והחילותי לספר לה את הסיפור מהפריץ, שמצאתי שם בת ישראל, ואיך שבכתה ורצתה שהוציאה וכו', אך לא היה לי כסף, רק השלוש מאות זהובים שאני שומר עליהם מאוד, כי זהו הקרן של פרנסתי, החלה אשתי להתרגז: "למה לא אמרת שאתה נותן לפחות עשרים וחמשה זהובים?" עניתי ואמרתי: " רציתי כך, אבל לא רצה". ושאלה: "למה לא נתת לו חמישים זהובים?" עניתי: "רציתי כך, ולא רצה". והיא באחת: "למה לא נתת מאה זהובים?" ועניתי: "רציתי, אך הוא לא רצה". ענתה בכעס: "היית צריך לתת לו את כל השלוש מאות זהובים". עניתי: "זאת עשיתי". ושאלה: "היכן הבת?" ועניתי: "פה אצל שכן".
והלכנו יחד והבאנו אותה לביתנו, אני שמחתי שיש לי אשה צדקת, שלא הקפידה עלי, ואדרבה גידלנו את הבת, עד שלבסוף מצאנו את ההורים שלה באיזה כפר רחוק, והחזרנו אותה לביתה בריאה ושלימה. וסיים החבר לחברו: "דע לך בשכר המצווה הגדולה הזו, שמסרתי את כל כולי בשביל הזולת, פתחו לי למעלה כל ההיכלות והפתחים להכל וכו', ויותר מזה אסור לי לספר לך, רק כל זה, כדי שתספר מעלת העושה צדקה וחסד עם הזולת". מכל זה רואים מה זה לעשות צדקה וחסד עם הזולת.
אשר בנחל חלק עה מכתב טז רכד
