סיפר לי אחד מאנשי שלומנו, שהיה במחנה הסגר, והיה שם רע ומר מאוד, וראה במו עיניו איך אנשים ממש התאבדו, כי כבר לא יכולים לסבול את הסבל הגדול והנורא, כי לא נתנו אוכל, והיו צריכים לעבוד עבודת פרך, והיכו במכות רצח, רחמנא ליצלן, והבדידות היא זו שהרסה את האדם לגמרי, אנשים ממש יצאו מדעתם וכו', היו שרויים בדיכאון וכו'.
אבל מחמת שהוא היה מקורב אל הרב החסיד ר' יצחק ברייטער ז"ל הי"ד, והיות שתמיד דיבר מתפילה והתבודדות, זה מה שהחזיק אותו להישאר בשפיות, עד שיום אחד תכנן בריחה, וכמובן שהיה זה עם הרבה תפילות ובקשות שיצליח במעשה נועז כזה, ותהילה לאל, הצליח יום אחד לברוח לתוך יער עמוק, ואף שירו אחריו הרוצחים, אבל הוא רץ כצבי וכחץ וקשת, והצליח להתחבא ביער, ואמר לי בפרוש, שאם לא היה לו את עניין ההתבודדות, היער היא לו הרבה יותר גרוע, כי לא ראה שם נפש חיה. ובפרטיות בבא הלילה, היו לו פחדים גדולים וכו', והעיקר – הבדידות הקשה, אבל כשרק דיבר עמו יתברך, הכול נתהפך לו לגן עדן.
עד שיום אחד מצא חבורת פרטיזנים, והתחבר עמהם, ונתנו לו אוכל, והוא גם חיזק אותם, וענו ואמרו לו, אשר לולא ההתחזקות שלו, לא היו מחזיקים מעמד.
אשר בנחל חלק מד מכתב ז' תרנב
*התמונה באדיבות ויקיפדיה.
