כבר כתבתי לך, שהאדם צריך להסתכל בכל יום על תכליתו הנצחית, ויחשוב על יום המוות ועל שעת הקבורה, ועל אחר כך כשכבר שוכב בקבר וכו', וכשאדם חושב במחשבתו מחשבות כאלו, לדעתי, כבר לא יעלה על ליבו ועל דעתו איזה כבוד וכו', או איזו תאווה של ממון וכו'.
ומספרים שפעם בשמחת תורה היו הבחורים שמחים מאוד, והגביהו על כתפיים את רבם רבי יצחק בלאזער ז"ל, שהיו מגדולי בעלי המוסר (תלמידו של רבי ישראל סלאנטער ז"ל), וזה היה נגד רצונו. והיה לו מזה צער גדול – למה נותנים לו כבוד כזה, ורוקדים עמו נגד רצונו על הכתפיים, ושמע תלמיד אחד איך שממלמל לעצמו בשקט: "טראגט די נבלה, טראגט די נבלה" (סחבו את הנבלה, סחבו את הנבלה), כי רצה להוציא ממנו את התאוה של כבוד וישות, ולכן השפיל את עצמו.
ושמעתי פעם מפי צדיק אחד, שנתנו לו המון עם כבוד גדול, והיה ממלמל לעצמו: "אוי, אוי, תשמרו מאוד שלא יפול הנפטר"… כי הייתה אז דחיקות רבה מרב אנשים שדחקו עצמם ליתן לו שלום, ודימה לעצמו, שמוליכים את גופו לקבורה, וזו הלוויה שלו, ולכן שר לעצמו: "תשמרו על הנפטר, שלא להפילו", ואחר כך שמעתי אחד מתלמידיו, ששאלו: "רבי, מה אתם חושבים עכשיו, כשיש צפיפות כל כך גדולה"? וענה ואמר לו בשקט: "אני מצייר לעצמי, שזו הלוויה שלי, וכל הדחיקות שדוחקים זה את זה לגע בארון" וכו', כל כך השפילו עצמם צדיקים, עד שיום המיתה לפני עינהם תמיד.
וכן שמע הרב הקדוש מספינקא זי"ע בעל "חקל יצחק", איך שאביו הרב הקדוש בעל ה"אמרי יוסף" זי"ע, בטרם התחיל את הזמירות בסעודה שלישית, והיה שם קהל רב, אמר לעצמו בזו הלשון: "איך ליג שוין מי די פוס צי דער טיר, און די שטוב איז פוהל מיט לעכט, און דער עולם, איז צוזאם געקומען צו יציאת נשמה" [אני שוכב כבר עם רגלי אל הדלת, והחדר מלא נרות, ונתקבצו בני אדם אל יציאת נשמה], כל כך השפיל את עצמו. וכן שמעתי לומר, שהרב הקדוש הרש"ב מליובאוויטש זי"ע אמר: "אם מנהיג ישראל (רבי) אינו מצייר בדעתו בעת שהולך לומר תורה, שהנה עומדים נערים, וזורקים עליו קליפות של תפוחי אדמה וכו', זה אינו מנהיג (רבי)", רואים מזה, איך צדיקים עקרו מעצמם על מיני ישות וגאות, שלא תכנס בהם שום מחשבה של התנשאות על הזולת.
אשר בנחל חלק עה מכתב ט"ז קנג
