המגיד ממעזריטש זי"ע היו לו הרבה תלמידים, אחד מהם היה הרב הקדוש רבי שלמה מקרלין זי"ע. פעם אחת בא באישון לילה אל רבו המגיד ממעזריטש, ונקש על הדלת. שאל המגיד: מי זה? וענה התלמיד: אנ"י. ולא רצה הצדיק לפתוח לו הדלת. והחל לבכות: רבי, תפתחו לי. ובכה כל כך, עד שפתח לו רבו. ושאלו: מי יכול לומר על עצמי אנ"י? הלוא אצל הקדוש ברוך הוא כתוב (ישעיה מד, ו): "אני ראשון ואני אחרון, ומבלעדי אין אלוקים". אנ"י זה רק הקדוש ברוך הוא!
אחד החשדות שחשדו המתנגדים בחסידים, שאינם לומדים שולחן ערוך, ואינם מקיימים הלכה. ולכן המגיד ממעזריטש זי"ע ציווה את ה'בעל התניא' תלמידו, שיחבר את השולחן ערוך 'הרב', שזה תמצית כל הפוסקים על פי סדר השולחן ערוך. אם תעיינו תראו, שבארבעת הסימנים הראשונים כתוב כפול, הוא החל: סימן א', ב', ג', ד', ואחר כך מתחיל שוב: סימן א', ב', ג', ד', ומשם המשיך את כל האורח חיים והיורה דעה וכו', ומדוע כתוב פעמים את ארבעת הסעיפים הראשונים? אלא המגיד ממעזריטש זי"ע, בחר מכל התלמידים את ה'בעל התניא', שהוא יחבר את השולחן ערוך, שיקבץ את כל ההלכות לפי סימני השולחן ערוך של מרן המחבר, וכך יראו הרשעים המתנגדים שחולקים על הצדיקים, שלא כפי שהם חושבים, שהחסידים אינם מקיימים את השולחן ערוך, אדרבה, החסידים מקפידים מאוד על לימוד שולחן ערוך וקיומו, והראיה, שהנה יש לכם שולחן ערוך הרב.
ולמה באמת כתוב פעמים? אלא המגיד אמר ל'בעל התניא': אני רוצה שאתה תתחיל לכתוב את סדר הפוסקים על פי השולחן ערוך. אזי החל לכתוב ארבעה סימנים, וכשסיים, רצה שהרבי יסתכל על זה ויראה אם לזה כיון.
ואת זאת הוא רצה, אזי הניח על שולחנו. וכששב המגיד וראה את כתב היד על השולחן, שאל: מי כתב את זאת? וה'בעל התניא' ענה: אנ"י, ונטל המגיד את הכתבים והשליכם על הארץ, ונכנס חזרה לחדרו, ו'בעל התניא' מאוד נבהל, ולא ידע מה קרה. וכנהוג, קודם שהלכו התלמידים לדרכם, היו נפרדים מהרבי לשלום. והנה ראה ה'בעל התניא', שהרבי נכנס בקפידה לחדרו, ואין באפשרותו להיפרד ממנו בברכה, אזי בלית ברירה נטל הכתבים ונסע בפחי נפש.
ובימים ההם היו נוסעים בעגלה ובסוסים. ולעת ערב, אין יכולים להמשיך בנסיעה דרך היער, והוצרכו להיכנס לאיזה פונדק ללון שם.
והנה ה'בעל התניא' שכר חדר ללינת לילה, והיות שלא היה שם אור, חיפש איזה כיסא לשבת עליו, ולא מצא, אזי ישב על הארץ ולמד. [כי ה'בעל התניא' היה גאון עולם, דבוק בהקדוש ברוך האו, וישב וגרס בעל פה התורה הקדושה]. ובפונדק הזה היו חדרים רבים, שהשכירו אותם לכל מיני טיפוסי אנשים, וערלים ביניהם.
באמצע הלילה החלה לצרוח אשת בעל הבית בקולי קולות, שאחד רצה לנגוע בה, רחמנא ליצלן. היות שהיה חושך עב ואפל, בעל הבית רץ תיכף ומיד וחיפש בחדרים מי ער וכו', והנה שמע קול יוצא מאחד החדרים, היה זה ה'בעל התניא' שישב על הארץ ולמד. וחשב בעל הבית, שמסתמא הוא נגע באשתו, ופרץ הדלת והכהו. ובכה ה'בעל התניא' ואמר: לא אני, לא אני. ותיכף הביא הבעל הבית נרות, וראה שיושב שם יהודי צדיק קדוש תלמיד חכם וכו' וכו', והתנצל וביקש סליחה. ו'בעל התניא' הבין שמשהו עמוק קורה פה. איך יתכן שחשדו בו בדבר כזה, רחמנא ליצלן. והחליט, שלמחרת היום ישוב לרבו המגיד הקדוש. ותכך כשהגיע למעזריטש, ראה את רבו ממתין לו בפתח ביתו, ואמר לו: בזה שאמרת אנ"י, הוצרכת לומר: לא אנ"י, לא אנ"י, כי זאת צריכים לידע, שאין מושג שלא אנ"י, אלא כל הקורה אתנו זה מאתו יתברך, ואני זה הקדוש ברוך הוא, אנו נמצאים בידי הבורא יתברך שמו.
אשר בנחל חלק נא מכתב ט' תשסו
*בתמונה נראה ציונו הקדוש של בעל התניא זי"ע בעיירה האדיטש.
