היה רב גדול מאוד למדן, בעל מעשים טובים, צדיק, אבל, יימח שמם , הרוסים, מי שרק למד תורה וקיים מצוות, שלחו אותו לסיביר, ושמה ישבו עשר שנים בלי רחמנות לעבוד עבודת פרך, בקור תחת האפס, עשרים מעלות תחת האפס.
אתם יודעים מה זה? אנשים קפאו מקור, ושמה קר רוב השנה, אין שמש אין חום, ומיליוני אנשים מתו מכפר, שקפאו למוות. ועם ישראל עברו את הגלות הזו, הרב הזה קיבל עשר שנות גלות בסיביר, ואחר כך יצא בדרך נס וניצל, הוא פגש את הצדיק רבי יוסף יצחק מליובאוויטש זי"ע, וסיפר לו כל מה שעבר עליו, איך שתפילין וציצית כשרות – לא היה דבר כזה, שבת – מי מדבר, לא הייתה שום מצווה.
יום אחד היה בדיכאון עמוק, הוא קם בבוקר, ומתחיל להגיד: "מודה אני לפניך", ונכנסה לו קושיה על הקדוש ברוך הוא: "מה 'מודה אני לפניך'? במה יש לי להודות לך, הרי אין לו שום מצווה, אני לא יכול שום דבר לעשות, ולא לקיים שום דבר מהתורה?!"… והיה מאוד מאוד שבור ומדוכדך, אבל המשיך להגיד: "מודה אני לפניך מלך חי וקיים, שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך";
פתאום נכנס בשמחה גדולה מאוד: "הנה, ריבונו של עולם, עכשיו יש לי כבר במה להודות לך – 'רבה אמונתך', יש לי מצווה אחת להאמין בך, אמת – אין לי ציצית, אין לי תפילין, אין לי שבת, אין חג, אין לי מצוות, אין לי סוכה, אבל 'רבה אמונתך' – אני יכול להתחזק באמונה";
הצדיק הקדוש רבי יוסף יצחק מליובאוויטש זי"ע נתן חיוך גדול ואמר: "היה כדאי שתשבו עשר שנים בסביריה להתוודע, שאין לאדם במה להחיות את עצמו רק 'רבה אמונתך', שברוך השם יש לנו אמונה, עברו עליך עשר שנים גלות, כדי שיתגלה לך 'רבה אמונתך', שיש לנו הרבה אמונה.
אשר בנחל חלק ק"ס מכתב מא תשכט
