נהגו שלומי אמוני ישראל להיות ערים בליל חג השבועות וללמוד תורה. גם אני זכיתי ללמוד בלילה זה בבית המדרש "יביע אומר". האווירה הייתה מרוממת עד מאוד, כל באי בית המדרש עסקו בריתחא דאורייתא וקול התורה נשמע למרחוק.
איזו מתיקות? איזו התעלות רוחנית? הלימוד נעשה בחיות ובהתלהבות דקדושה.
הכל הלך למישרין עד שהגיעה השעה שלוש וחצי לפנות בוקר ואז ארעה נפילת מתח. חשתי כבדות ועייפות גדולה, העיניים נעצמו והגוף תבע את שלו, הגוף רצה לישון…
מיהרתי לשטוף את הפנים לשתות כוס קפה מהביל בתוספת תבלין חואג' מעורר כדי להרחיק את העייפות…
כעשרים דקות החזקתי את עצמי בערנות ושוב עננה גדולה של כבדות תקפה אותי, עננה שלא יכולתי להתמודד כנגדה.
אך הישועה ממקור בלתי צפוי.
אחד הלומדים גרשון שמו, שכנראה פקעה סבלנותו לשבת על כיסא וללמוד, ניגש אלי ואמר:
- "יש לי סיפור יפה על מוהרא"ש"…
- תספר בבקשה – אוזני נזקפו ובאורח פלא חשתי שעירנותי מגיעה למפלס העליון.
כך סיפר גרשון:
"לפני שנים נכנסתי למוהרא"ש ושפכתי את לבי לפניו. אמרתי לצדיק שבשכל אני מבין שהתורה היא אמת וכל יהודי חייב ללמוד תורה. יש אנשים שיש להם "פתיל קצר" אבל לי… לי אין אפילו פתיל.
אני לא מסוגל לשבת על כיסא וללמוד אני לא יכול להתרכז בלימוד".
הצדיק הביט בי, ענייו הטהורות חדרו לתוככי נשמתי, ושאל:
"רגע, ודקה אחת בודדת אתה כן מסוגל ללמוד"?
"כן"- עניתי בהססנות.
"אם כן – ענה הצדיק – "תלמד רק דקה אחת, כמה שורות שתספיק במשך דקה אחת את זה תלמד. תעשה הפסקה, ותחזור ותלמד עוד דקה אחת בלבד".
"בזכות הצדיק" – אומר גרשון – זכיתי כבר לסיים כמה ספרים והכל בזכות עצתו הקדושה של הצדיק.
חייכתי לעצמי ואמרתי:
"הנה הרווחתי גם סיפור יפה על מוהרא"ש וגם תובנה נפלאה לחיים. תובנה שברצוני ליישם אותה כעת.
אמרתי אתפלל רק דקה, דקה אחת בלבד, ועוד דקה ועוד… עד שמצאתי את עצמי מסיים את התפילות בעירנות ובחיות נפלאה, חזרתי הבייתה מרוצה ועם חומר לכתיבת סיפור חדש.
