ואספר לך סיפור נורא מאוד, שארע לרבי מקלויזנבורג זי"ע, בעת שהיה במחנה הסגר בשואה: הרשעים הארורים, חיות האדם, העבידו את היהודים בפרך, וציוו עליהם לבנות קיר, ולהביא לבנים וטיט וכו' וכו', וכך עבדו ללא הפסק כמה אלפי יהודים ובתוכם הרבי הקדוש, צנומים כשלדים היו, כשלגופם כתונת דקה בלבד, בקור המקפיא דאז, ובוודאי לא היה הפרש בין שומרי תורה ומצוות לפורקי עול, כולם הוצרכו לעבוד בעבודת כפיה ללא הבדל מעמד ועדה וכו'.
והנה עמל הרבי ומניח לבנה ללבנה, ובסמוך אליו עובד יהודי רחוק מיהדות לגמרי, רפורמי, מנותק מן האמונה הקדושה, ולפתע פתאום באמצע העבודה, החל לרדת גשם זלעפות, ותוך שניות ספורות נרטבו כולם עד לשד עצמותיהם.
והנה נישאה באוויר פקודה מרושעת: "כל החדל מעבודה – יירה בראשו", ובוודאי המשיכו כולם בעבודה מתוף פחד אימים, כשהמטר הזועף ממשיך לרדת, ממאן הפוגות, ועבדו ובכו, עבדו ובכו, ונמהלו דמעותיהם בטיפות הגשם העזות.
והנה עלתה בת שחוק על פניו הקדושים של הרבי, שאלו היהודי הרפורמי שעמד לידו: "רבי, האם עכשיו גם כן תברכו את הברכה 'שלא עשני גוי'" ?! (כי מסכן ראה איך מתעללים בהם, אזי נפל מהאמונה).
ענה ואמר לו הרבי: "מעכשיו אברך את הברכה הזו בשמחה עצומה וביתר שאת, מחמת שאני רואה אל מה השפלים, הזדים הארורים הללו מסוגלים, לקחת שלדי אדם ולהתעלל בהם ללא רחם, כשהם רועדים מקור להעבידם בפרך, אני נוכח ברשעות ובשחיתות של הרשעים הללו, איי, איי, אני מברך את הברכה: 'שלא עשני גוי' ביתר כוונה".
אשר בנחל חלק לב מכתב ה' רסו
