בשו"ת אשר בנחל (חלק מ"ח מכתב ח' תתיא ) מספר כ"ק מוהרא"ש זי"ע סיפור נפלא הממחיש מהי תמימות דקדושא ואל איזה מדרגות נשגבות בעבודת השם יכולים להגיע על ידה!
קראו ותחי נפשכם!
מסופר על הצדיק ממכנובקא, שהיה זקן מופלג. הוא גם כן בילה שנים על גבי שנים בסיביר עם אשתו הרבנית.
לא היו להם ילדים, ואנשים נוכחו לראות שזה צדיק, ובנו לו בית הכנסת קטן, ובאו רבים להתברך ממנו. ומה הם ראו? דבר פלא! לפני התפילה עמד נגד הווילון של עזרת הנשים, והחל לומר את הברכות בקול, והרבנית הייתה עונה "אמן", והיה זה פלא גדול מאוד.
וכשסיים את הברכות, החלה הרבנית לומר את הברכות, והרבי ענה אמן, מחזה כזה אף אחד לא ראה, והיה ממש תמה – מה קורה פה?! אך על רבי אין שואלים קושיות.
אחר התפילה ניגש אדם אחד, ושאל את הרבי: רבי, אבקש את סליחתכם, זה לא נהוג בין החרדים לדבר ה', אפילו סתם אדם שייגש אל עזרת הנשים לומר את הברכות, ואשתו תענה בקול אמן, ואחר כל להפך וכו', וכל שכן רבי.
אזי ענה ואמר הרבי: ידעתי, בני, ידעתי, מה שאתה שואל, הבה ואסביר לך את פשר הדבר: אני הייתי בסיביר, בין גויים, ראיתי לפני יום יום מאות אנשים קופאים מקור ומתים, ואני הייתי היהודי היחידי, ובדרך נס לא גוועתי, אתה רואה אותי, אינני אדם גיבור אלא חלש מאוד, היו גויים גיבורים וחסונים וקפאו ומתו, ולי עזר הקדוש ברוך הוא.
רק דבר אחד היה חסר לי, שאוכל לומר "אמן". אז פעלנו, שאשתי תבוא לגור שם, ונתנו לי איזה בקתה, ביום עבדתי ובערב שבתי, והיה זה נס, והייתי כל כך שמח, שלכל הפחות עכשיו אני אומר ברכה, והיא תוכל לענות "אמן", והיא אומרת ברכות, ואני יכול לומר "אמן", וכך החלפנו בינינו "אמן".
בעת צרה זה היה טוב, ועכשיו כשעשה עמנו הקדוש ברוך הוא נס והגענו לארץ, וישנם פה כל כך הרבה יהודים חרדים לדבר ה', ובתי כנסיות ובתי מדרשות, ופתאום נפסיק, מדוע? כי בני אדם צוחקים?! שיצחקו… רואים מה זה תמימות דקדושא, שאין שוכחים מה היה בעת צרה.