ואחר חתונתי הייתי נזהר בדבר זה מאוד מאוד, לא ללוות אפילו פרוטה, והלכתי יותר טוב על פני הבתים מאשר להיכנס בחובות, אשר היא קליפה ותאוות, רחמנא ליצלן. ופעם אחת הייתה חסרה לי פרוטה אחת למען דמי נסיעה, כדי ללכת לקבץ מעות בעבור פרנסת ביתי, והרבה בכיתי לפניו יתברך בשברון לב, שלא אצטרך ללוות, והפכתי את כל הבית כמו בדיקת חמץ, ולא מצאתי אפילו פרוטה אחת.
ואז הוצרכתי ללוות, והלכתי בכאב לב נורא אל חנות אחת, ואמרתי לו: אולי אתם יכולים להלוות לי פרוטה אחת, והוא עמד וצחק עלי, אף על פי כן לא הסתכלתי על זה, ולוויתי פרוטה אף שרצה להלוות לי יותר. וכשחזרתי, הדבר הראשון – החזרתי לו את הפרוטה.
כל כך הייתי נזהר לא ללוות.
אשר בנחל חלק כז מכתב ד' רצט
