יש בכל תלמוד תורה, יש חלום שהמנהל או המנהלים מסתובבים כמו בבית השואה.
מסתכלים מה עושים הילדים, מה עושה המלמד.
והמנהל עובר, אין לו מה לעשות, עובר תחובות ידיים. הוא רוצה לראות מה הוא עושה.
בכל דבר, כמה פעמים ראיתי ילד בא עם הסנדוויץ' שלו, ואמר לי: מסכן, הוא לא מתפלל. מה קרה?
אמרתי לו: שמתי אותו בפינה, שהמנהל יעבור ולא יראה אותו.
הוא רק יכול לראות את המנהל, וחצי כי אתה לא יכול לראות אותו בפינה.
איך מעניין את אותו ילדיים? חוץ מרעב, ושיגמור את הסנדוויץ' שם, וגמרנו.
תברך ברכת המזון בהפסקה, תברך ברכת המזון.
אוי ואבוי, אם המנהל היה תופס אותי, הייתי מקבל מספיק.
אני עשיתי את החשבון פשוט.
מה אני צריך? יכול את הלב, והילד יכול את הבטן, כאילו שרעב ולא ילמד, ושנינו נהיה עצבנים.
חמש דקות, עשר דקות, וגמרנו את הסנדוויץ'.
