פגישתי המרגשת והגורלית עם רבי לוי יצחק:
ביום חמישי לסדר נח, ערב ראש חודש חשוון בבוקר, הייתי אצל הכותל המערבי, התפללתי שם שחרית, והתבודדתי הרבה בטלית ותפילין. פתאום הנה רבי לוי יצחק, קורא אותי (אשר באמת איני יודע, מאין ידע, שאני ישבתי שם. כי הייתי מעוטף ומכוסה עם הטלית, וגם הוא סובל עכשיו על עין אחת, וקשה לו הראייה) ונותן לי 'שלום', באהבה ובחיבה יתרה, ושואל אותי, "אם באתי לבד?"
והשבתי לו: "לא, כי באתי עם משפחתי לעשות 'חלק'ה' לבני במירון".
ענה ואמר לי: "היום הוא ערב ראש חודש, והיום הוא יום ההילולא של שמעון הצדיק, בא איתי וניקח מונית ונסע ביחד". תיכף ומיד חלצתי את הטלית והתפילין, והלכתי עמו יחד, ובדרך דיבר עמי קצת משמעון הצדיק, ואחר כך כשבאנו לשם. הוא התבודד ואני התבודדתי, וכשגמרנו, ענה ואמר לי בזו הלשון:
"מסתמא, תבוא אלי מאוחר קצת".
ועניתי לו: "כן בוודאי, אבוא עם אשתי ובני".
וכן היה, באתי אצלו, וקבלני בכבוד גדול ובחיבה יתרה, ואמר לי לישב, אחר כך התחיל להסתכל עלי הרבה, ופתאום החל לבכות מאוד, ונבהלתי והתחיל לומר בזו הלשון:
"תדע! שאני מדבר עליך, כי נגזר עליך גזר דין גדול, שאתה מפרסם דברים כאלו, ואמר לי…
ואחר כך אמר:
"אתה יודע מה שאני רגיל לומר לך בכל שנה כשאתה בא אל ביתי, מה שאמר רבנו (בליקוטי מוהר"ן, חלק, א', רמא):
"כשיש דינים, חס ושלום, אזי מידת הדין הייתה מכלה את האדם, חס ושלום וכו', ובא אדם אחר, ועומד וחולק עליו, אזי מידת הדין מסתלקת ממנו וכו', עיין שם באריכות התורה, וסיים בזו הלשון:
"אין אתה יודע איזו מידת הדין עומדת עליך, ואני מצילך מזה", ובכה שנית.
ואחר כך סיפר לי…
וסיפר לי נפלאות רבות, וניחמני מאוד.
אחר כך דיבר בעניין סדר דרך הלימוד, וסיפר לי, שהיה אחד מאנשי שלומנו, ושמו: רבי לייב לאפטע, האדם הזה היה בקי גדול כמעט בכל התורה כולה – נגלה ונסתר (כך הגדירו רבי לוי יצחק) ופעם אחת ראה אותו בעולם העליון, איך שהוא עצוב מאוד, ושאלו רבי לוי יצחק: "מה אתכם? למה אתם כל כך בעיצבון?"
והשיב: "כי למעלה תובעים ממנו מאוד מאוד, למה לא למד כסדרן (כי דרכו הייתה ללמוד פעם מסכת זו ופעם לימוד זה, בכל פעם עניין אחר, ואף שהיה בקי גדול, אך תובעים ממנו, למה לא למד כסדרן)
וסיים רבי לוי יצחק בזו הלשון:
"נו, כשבאת, ואתה רוצה להכניס בעולם דבר שחשוב למעלה, אתה חושב שבעל דבר ישתוק לך!?
והתחיל לגלות לי נפלאות נוראות מאוד מאוד, ואחר כך ברכני ואת בני ואשתי, ובכה עוד פעם, ואמר:
"אם תמצאני בחיים עוד פעם, כשתחזור לארץ ישראל, איני יודע". ונשק אותי, ובכה מאוד, ואמר לי דברי ניחומים:
תחזיק את עצמך! חזק ואמץ! אל תירא ואל תחת! כי עוד תעמוד עליך מחלוקת עצומה, וגם אני אחלוק עליך".
וסיפר לי המעשה המובא ב"חיי מוהר"ן" (סימן תרח) מהבעל שם טוב הקדוש זי"ע, שאמר לאברך אחד: "אפילו עופות יחלקו עליך"…
העיקר חזק ואמץ! ויצאנו ממנו, וליווה אותי עד המדרגות, וענה ואמר:
"עוד נתראה עצמנו", והראה בידו על השמיים, כאומר: שם…
ויותר מזה אי אפשר לי לכתוב.
אני יצאתי מגדרי, וכתבתי את כל זאת, ועכשיו כשאני בארץ ישראל, וה' יתברך הטוב יעשה עמי כרצונו, כי אני מוסר עצמי לגמרי אליו יתברך, ולא אכפת לי כבר שום דבר, כל הספרים וכל מסירות הנפש שהייתה לי, כוונתי הייתה רק להחזיר הבנים אליו יתברך על פי דעתו של רבנו…
וה' יתברך הוא יאמר כבר לצרותי די, ויתהפך הכול לטובה.
(אשר בנחל, כרך כג', מכתב ג' תקסב, שנת תשמ"א)
וואו!! מרטיט ומרגש!!!
איזה צדיק מוהר"אש! אשרנו שזכנו לצדיק כזה בדור שלנו!