מיערות הג'ונגל לאומן

	בני הקיבוץ שהפכו לחסידי ברסלב

סיפורם המופלא של בני קיבוץ, שפגשו בחוברת חיזוק בקולוראדו, המשיכו בשיטוטים לפנמה ופגשו שוב באמונה – בלב הג'ונגל • בגלגולים בכלא הפנמי הידוע לשמצה פגשו שוב בחוברת, וההפתעה הגדולה מכולם המתינה להם דווקא בהרי צפת

י"ד תשרי תשע"ד, 18/09/2013 | אהרן קליגר

צילום: ארכיון 'ברסלב סיטי', משה בן שושן

עשרות אנשי עסקים מצוידים בתיקים מהודרים, חולפים אחד על פני השני, במבט אטום. מנקה רחובות פוסע לאיטו עם עגלת האשפה שלו, כמו לא שייך לכאן, אבל גם לו מיועד כאן תפקיד.

פה-ושם, 'גבירים' בלבוש חסידי, רוכבים על אופניהם בחיפזון למשרדיהם המפוארים שבבנייני הענק המאפילים על השדרה כולה. זו האווירה בשדרת בורסת היהלומים החזקה בעולם: אנטוורפן.

בתוך ההמולה עומד עמוס ומחזיק בידו כמות של חוברות צבעוניות. "בטֶרייה, זאת בטֶרייה לנפש", הוא קורא לעבר מי שמגלה עניין בחוברות הקטנות. את החסידים הוא מזהה מייד, מניח בידיהם קונטרס אחד, הם מחייכים בנימוס, ובתמורה 'נותנים משהו'.

את היהודים נטולי הכיפה, קשה לו יותר לזהות, אבל הוא כבר פיתח שיטות מיוחדות לקלוט את מבטם כבר מרחוק. מדי פעם, הוא עוצר אחד מהם, יהודי גלוי ראש, לשיחה קצרה של כמה דקות. הלה מוצא אצלו אוזן קשבת ומספר לו את אשר על לבו, הוא מתחיל בדברי עידוד, אך מהר מאוד הוא שולף חוברת ומעניקה לאיש. "זה רלוונטי לשיחה שלנו". היהודי מעיין קצרות בחוברת, עמוס נפרד ממנו במילים חמות ובחיבוק אוהב וממשיך הלאה.

הלהט שבעיניו וההתלהבות שהוא מגלה מעוררים עניין, בפרט אצל היהודים שבהם, ולעתים ניגשים גם הם אליו, כדי לשמוע ממנו על עצמו. בכל זאת, הוא אינו נראה כמקומי, ובשערותיו כבר נפלה שיבה. הוא מספר להם נבוך משהו על מטרת בואו לאנטוורפן: בתו השלישית עומדת להינשא, והוא הגיע לכאן כדי להשיג 'משהו', שיעזור לו להכניסה תחת חופתה.

על פניהם ניכרת הפליאה: משולחים כמותו, המגיעים לאסוף כסף לצורכיהם, הם מכירים לרוב. אך מה ראה יהודי זה לעמוד כך, ברחובה של עיר ולחלק חוברות בציפייה לקבלת תרומה. המלאכה יכולה להיות הרבה יותר פשוטה, ולעתים גם מבזה פחות.

"אני חב את חיי לחוברות הללו, הן אלו שהשיבו לי את חיי והוציאו אותי מהשאול תחתיות. לא סתם אני עומד כאן וצועק ליהודים, 'בטֶרייה, בטֶרייה לנפש'".

בטֶרייה לנפש. הפצת ספרי ברסלב (למצולמים אין קשר לכתבה)

'על הניסים' בקיבוץ

למרגלות אחד מבנייני הענק של בורסת אנטוורפן, אני יושב עם הרב עמוס גרובר, כשהוא עדיין אוחז בידו ערמה של חוברות – "למקרה שאיזה יהודי יעבור" – ושומע את סיפור חייו שעובר בין נקודות שנראה כי לעולם לא היו עשויות להתחבר: ילדות בקיבוץ ישראלי, מגורים במנזר קתולי בקולוראדו שבארצות הברית, לילות ארוכים של שירה, ומספר ימים בכלא פנמי אפל.

גרובר, בן ארבעים ושש, נולד בקיבוץ 'דליה' שבצפון, לאב ואם ניצולי אושוויץ. את מרבית ילדותו הוא לא חווה בבית הוריו, אלא בבית הילדים שבקיבוץ. "גדלתי ללא הורים: מלבד ביקורים בשבת, וביקורים פה-ושם, לא נפגשנו. זה לא דבר קל", הוא משחזר. "אבל זו הייתה האידיאולוגיה, ואנחנו הזאטוטים, היינו צריכים לשלם עליה".

ילדי הקיבוץ גדלו ללא שמץ מושג על יהדות. "ידענו שיש אנשים כאלו, דתיים, יש להם תורה שעל-פיה הם מתנהגים, אבל חינכו אותנו שמדובר במשהו עתיק ובלתי-אקטואלי בעליל, שהכלח עבר עליו מזמן. שלא לדבר על האופן שבו הצטיירו בעינינו החרדים וילדיהם. כשרצו בקיבוץ לקחת אותנו לביקור בכותל המערבי התפלאנו, 'הרי זה מקום של דתיים?! שאלנו בפליאה'".

מנדל גרובר, אביו של עמוס, היה בן למשפחת חסידי סיגעט, וכבר כשהיה ילד היו צריכים הוריו להוציאו מה'חדר', מחוסר אמצעים. בלית-ברירה ובתמימותם, רשמו אותו הוריו לבית הספר הממלכתי, שגם אותו עזב מנדל כעבור זמן לא רב, והיה לשוליה אצל החייט המקומי.

עד שיגיע אביו לארץ-ישראל עוד יעברו עליו כמה גלגולים. הוא ניסה להצטרף ל'רכבת קסטנר' יחד עם הרבי מסאטמר זצ"ל, ניסיון שלא עלה יפה, וכך עבר את השואה במחנות הריכוז והצליח לשרוד שם לא מעט בזכות חוסנו הנפשי והגופני בחסדי השם יתברך.

לאחר שעלה לארץ, ולאחר גלגולים בקיבוצים שונים, מצא מנדל את מקומו בקיבוץ 'דליה', ושם הקים את משפחתו. ייתכן שלחברי הקיבוץ, האווירה הסוציאליסטית, כשכל ה'חברים' חולקים את כל נכסיהם שווה-בשווה, הייתה מיוחדת במינה, אבל עבור עמוס וחבריו, בני 'הדור השני', הפך הקיבוץ לשם-נרדף למקום שממנו רצו להימלט, ולא לשוב אליו עוד.

"היה לי בקיבוץ חבר בלב ובנפש, נועם פרנקנברג, איתו חוויתי את כל שנות ילדותי ונעורי, וכשהגיע הזמן, התגייסנו שנינו לצבא יחדיו. מאוחר יותר התקבלנו ליחידת שריון מובחרת, בה הכרנו את חברנו השלישי, יורם קליין, גם הוא קיבוצניק מקיבוץ 'מצובה' שבצפון. שנים עברו מאז אותו מפגש, ועד עצם היום הזה לא נתפרדה החבילה.

"אבל מה שחשוב יותר, בצבא החלה היכרותי הראשונה עם הדת. שירתנו יחד עם חיילים דתיים, ופעמים רבות נקראתי להשלים להם 'מניין'. הסכמתי, כמובן, כנראה מסקרנות, ולעתים הייתי משתתף בתפילות. מכיוון שלא ידעתי מאומה על סידור התפילה, הייתי קורא לתומי את כל תפילת שמונה-עשרה, כולל 'אתה חוננתנו' ו'על הניסים', בלי לדעת לאלו מועדים שייכות התפילות הללו.

	"תעזור שעמוס יחזור לקיבוץ בריא ושלם". שלושת הקיבוצניקים

"הטקסט היה מעט מוזר לי, אבל הידיעה שהייתה כה ברורה לי עד אז, שהדת היא עניין שאבד עליו הכלח, עניין שאין בו כל משמעות לחיינו כיום, איבדה מתוקפה אצלי. ראיתי בחורים צעירים שדבקים בתפילתם ובקשר שלהם עם אלוקים".

שנות השירות הצבאי עברו על שלושת החברים במהירות, כשלאורכן הם מסכמים ביניהם שמייד עם השחרור המיוחל, הם ייצאו למסע בערבות ארצות-הברית. "הרגשנו ריקים וחלולים, וידענו שיש לנו הרבה מה לחפש".

שחרורם של השלושה בדרגות גבוהות, והתוכניות הארוכות לטיול בארצות-הברית, נדחו מעט בשל מלחמת 'שלום הגליל', שפרצה באותם ימים.

"הצבא החל אז בגיוס גדול של חיילים. זה היה ביום שישי בלילה, אני ישן את שנתי בבית הוריי שבקיבוץ ולפתע נפתחת הדלת בסערה, חברי נועם מתפרץ לחדר, אחוז חרדה. רק כשהוא ראה אותי, הוא נרגע מעט. אני שואל אותו מה קרה לו – הוא היה באמת חיוור – והוא הרגיע אותי ואת עצמו, "הייתי בטוח שקרה לך משהו", אמר ולא פירט.

"לא לחצתי עליו לספר לי ממה הוא כל-כך פחד, משום שלמחרת הוחלט על גיוס כללי נרחב. אוטובוס גדול הגיע לקיבוץ, ועל-פי רשימות מיוחדות, החל לגייס את החיילים אחד לאחד. גם אני עליתי על האוטובוס, נפרד לשלום מנועם, שמסיבות מסויימות לא יכול היה להתגייס, כשהוא בוכה ומחבק אותי בדמעות שליש.

"הגענו ליישוב 'כנען' בצפון, אני ממתין בתור ומחכה לשמוע שקוראים בשמי, אבל זה לא קרה. אני מחכה עוד ועוד, אבל אף אחד לא קורא בשמי. ניגשתי לפקיד האחראי ושאלתי למה הביאו אותי לפה, אם לא מעוניינים בי. היא שאלה לשמי, וכשעברה על הרשימות שוב ושוב וראתה ששמי אינו מופיע, אמרה לי הפקידה, 'סע הביתה'. לא שאלתי יותר מדי שאלות, לקחתי את האוטובוס הראשון וחזרתי לקיבוץ.

"נועם כבר המתין לי בכניסה לקיבוץ ואמר לי, 'חיכיתי לך, ידעתי שתחזור'. רק אז הוא הסכים לספר לי את פשר ההתפרצות לחדרי בליל שבת. 'חלמתי שאוטובוס מגיע לשערי הקיבוץ ומגייס אותך למלחמה, שבה אתה נפגע ולא שב אלינו יותר'. כשלמחרת ראיתי שכך אכן קרה, חששתי שלא תחזור, ומחוסר-אונים מוחלט, כשאני לא יודע מה לעשות כדי למנוע ממך להגיע לשם, רצתי ליער הסמוך לקיבוץ, והתחלתי לצעוק בכל כוחי: אם יש איזשהו כוח עליון שמנווט את העולם, אנא תעזור לי שעמוס יחזור לקיבוץ בריא ושלם. זעקתי, ממש צרחתי, ופתאום חדרה בי ההכרה שאתה תחזור בריא ושלם, הרגשתי באופן מוחשי שזה מה שיקרה, והנה, אתה באמת מופיע כאן, כאילו לא קרה כלום'".

רק מספר ימים לאחר מכן, נודע לעמוס ולנועם שפלוגת השריון שאליה היה אמור עמוס להסתפח, נקלעה לקרב. מחצית מהפלוגה נהרגה, ושאר חבריה נפצעו קשה.

לאחר המלחמה נפנו שלושת החברים לארגן את טיולם הארוך, שאותו תכננו כבר מספר שנים. בקיבוץ לא אהבו את העובדה ש"בניו הטובים" יוצאים מייד לאחר השירות הצבאי לטיול לזמן בלתי-מוגבל, וניסו למנוע מהם לנסוע, "אבל בגלל שלא היינו הראשונים שנסעו, החלטנו לא להתחשב בזה ופשוט לנסוע. נסענו לארה"ב, לקולוראדו".

קולוראדו והנשמה היהודית

"הגענו לעיר דנבר, שבקולוראדו, והתחלנו לטייל בה. לא היה לנו מימון, והיה עלינו לפרנס את עצמנו. תוך מספר שבועות מצאנו תעסוקה בעבודת בניין, הרווחנו ארבע מאות דולר לשבוע, ובסוף השבוע היינו יוצאים לטיולים, בהם היינו מוציאים את כל הכסף שהרווחנו".

באחד הטיולים פגשו השלושה קבוצה של נוצרים אדוקים, המאמינים בייחודיותו של עם-ישראל. הקבוצה התרגשה מהמפגש עם שלושת הישראלים, ואלו שמרו על קשר קבוע עם הקבוצה הנוצרית. "מדי יום ראשון היינו הולכים לבקר אצלם במנזר. ראש המנזר, כומר בכיר מאוד בשם ר'יצ בלאנ'ס, נהג בנו כבוד מלכים. הוא העמיד את כל ביתו לפנינו, טיהר אותו מצלבים, הוא אולי חשש, שאם נראה צלב בבית שלו, נעזוב אותו. הכומר היה עסוק במשך היום בקריאת פרקי תהילים בלטינית, ואנחנו הבנו בשלב מסוים שבמקום לעבוד קשה ולשכור דירה, כדאי לנו לגור כאן במנזר, בו אף אחד לא יפריע לנו ולא יבקש דבר תמורת המגורים. מה גם שבכל רגע משהותנו שם, העמידו לנו אנשי המנזר שירות יוצא-דופן.

"בכל אותו זמן ניסה הכומר לתהות על קנקננו, וכשהבין שאיננו יודעים מאומה על יהדות, וצלבים הם בוודאי לא אלו שיגרמו לנו לעזוב את ביתו, החל לדבר על לבנו אודות 'אותו האיש'. לנו, כמובן, זה לא הפריע. בין כה וכה לא ידענו מאומה".

במחשבה לאחור, עמוס זוכר את הימים ההם כימים ריקניים. התחושה לפיה הם נאלצים לאכול לחם חינם ולשמוע בתמורה לזה את שטויותיו של הכומר, הותירה בהם תחושה מנוכרת וריקה, וכל מטרתו של הטיול, שהייתה לחפש ולבקש דרך אחרת ואמיתית, הלכה ונגוזה. אבל הפיתוי הכספי היה כנראה חזק מכל זה, והקבוצה נשארה לגור במנזר.

יום אחד ראינו מודעות-ענק הקוראות לבוא ולהשתתף באירוע חגיגי עם 'הרב המרקד', שלמה קרליבך. תמונתו שהתנוססה על המודעות סקרנה אותנו, כמו גם התואר המוזר שדבק בו. שמענו גם מאחרים על התלהבותם מהידיעה שהם עומדים להשתתף בהופעה של קרליבך. עבורנו זה היה ניסיון שהימרנו עליו, מעולם לא היינו בהופעה של זמר דתי, ואם לומר את האמת, היא די הרתיעה אותנו".

ערב ההופעה הגיע, השלושה הגיעו לאולם בו התקיימה ההופעה. שלמה קרליבך עלה לבמה, עיניו עצומות והגיטרה נתונה בין שתי ידיו, והוא מנגן ניגון מלא השתוקקות. כך, מייד בהתחלה. הוא לא התייחס לנוכחות הקהל והקהל מביט בו בעיניים פעורות. "ולירושלים עירך ברחמים תשוב…", פרט שלמה על מיתירי הגיטרה ומיתרי הנשמה של הקהל הצמא לטיפה של יהדות והקול הרועד רק הולך וגובר מרגע לרגע. "משהו בשירה היה כן ואמיתי, לא עוד גיטרות רועשות, תופים מחרישי אוזניים, אלא גיטרה קלאסית וקול צרוד ושברירי. אהבה שבוקעת מלב יהודי הרגשנו שמשהו בלב שלנו הולך ונפתח".

השירה הלכה וגברה, הקהל שבא להופעה רחוק כל-כך, הרגיש פתאום כה קרוב. "ותשכון בתוכה כאשר דיברת…". "זו הייתה הפעם הראשונה שבה הבנו מה המשמעות של היותנו יהודים, הגרים בארץ-ישראל, משמעות שלא הקנו שנות החינוך הציוני בקיבוץ. מדי כמה דקות היה ר' שלמה קוטע את שירתו באימרה חסידית חמימה ובדברי חיבה לעם-ישראל ולארץ ישראל, והקהל מביט בו כמהופנט, ושר יחד עימו. "ובנה אותה בקרוב בימינו, בניין עולם". עמוס מתחיל לזמזמם את השיר, כאן באנטוורפן, בשדרת הבורסה, בתחילה בזמזום דק, ולאחר קולו הולך וגובר נראה כי הוא חש ממש את אותם רגעים מרוממים אי שם בדנבר הרחוקה.

"מייד אחרי ההופעה ניגשנו שלושתנו לזמר החסידי, שהצליח לרגש אותנו כל-כך. סיפרנו לו שאנחנו שלושה קיבוצניקים מארץ-ישראל, והוא לא ידע את נפשו מרוב התרגשות. כל אותו הלילה ישבנו ושרנו שירי ארץ-ישראל, שרנו, בכינו, הרגשנו איך הנשמה היהודית שלנו – פתאום הבנו שיש דבר כזה – מתמלאת באור גדול כל-כך".

ספר אחד שהוא בשבילי אוויר לנשימה. שלמה קרליבך מנגן בבית מדרשו של הצדיק מיבנאל (נראה יושב מימין)

החוויה עבור שלושת הקיבוצניקים הייתה כה עזה, והם ביקשו ממנו להישאר עימם עוד מספר ימים. קרליבך עצמו מיהר מאוד, הוא היה צריך להגיע לדנבר, שם היה אמור להופיע בקהילה החרדית בראשותו של הרב יחיאל טווערסקי. בסופו של דבר, הציע קרליבך לשלושה שיצטרפו אליו להופעה בדנבר. הם שמחו על הרעיון, סוף-סוף משמעות מסוימת נכנסה למונח 'מסע' אותו הם טבעו בטרם יצאו לטיול.

"יצאנו לדרך, ובמהלכה אמר לנו "יש עימי מזוודה של ספרים, שאתם יכולים לקחת מהם ולקרוא כאוות נפשכם, אבל ספר אחד יש לי, אותו איני נותן לאף-אחד. הוא בעבורי כאוויר לנשימה". אחרי שהוא אמר לנו דבר כזה, הסקרנות אודות הספר הייתה גדולה הרבה יותר. הפצרנו בו שייתן לנו לעיין בספר, לבסוף התרצה ונתן לנו אותו, אבל דרש מאיתנו להבטיח שהספר ישוב אליו אחרי הלילה".

"זה לא היה ספר, אלא חוברת קטנה, צבעונית, בשם 'מקור השמחה'. בתוך החושך הקולוראדי, העברנו בינינו את החוברת הקטנה עם האותיות העבריות, והתרגשנו באופן שאי-אפשר לתאר, מכל מלה ומשפט. 'בני אהובי, בכל מקום שאתה נמצא, נמצא איתך ה' יתברך'. מילים כה פשוטות, אבל אחרי שנים רבות כל-כך של ניכור וציניות, מהם ניסינו לצאת באמצעות הטיול הזה, הרגשנו שהן מדברות למקום האמיתי ביותר שלנו. כאילו נכתב הספר במיוחד עבורנו. המחבר ציטט מתורותיו של רביה"ק רבי נחמן מברסלב זיע"א, דברי חיזוק ועידוד בגודל מעלת השמחה והדיבורים של הרבי החלו למלאות את נשמתנו קראנו את הדיבורים בשקיקה צמאים לאותם מים – מי הדעת – שכה חסרו לנו.  "בתום הלילה החזרנו את החוברת, הוא הלך לדרכו, ואנו הבטחנו להמשיך ולהיות עימו בקשר".

'שמע ישראל' מול היגואר

	הכומר נהג בהם כבוד מלכים. יורם ועמוס עם מנהל הכנסייה

בכל אותם ימים גרו השלושה אצל הרב טווערסקי, הם הכירו את בני הקהילה, והתקרבו מעט ליהדות. אבל משהו עוד בער בהם, הם לא הרגישו שהחיפוש הסתיים. בשבת אחת, בעיצומה של השבת, הודיעו השלושה לרב טווערסקי שהם מתעתדים לעזוב את דנבר ביום ראשון.

הרב לא קיבל את הבשורה בשמחה. במשך שעה ארוכה שרו להם בני הקהילה, יחד עם הרב טווערסקי, את השיר, 'בני, אל תלך בדרך איתם, מנע רגלך מנתיבתם'. חלקם הזילו דמעות. במהלך הזמן בו שהו השלושה בקרבת בני הקהילה נוצר קשר הדוק מאוד עימם ועם הרב טווערסקי, והידיעה הפתאומית על העזיבה מילאה את לבם צער.

ביום ראשון פנו השלושה ללכת לדרכם. "הרב טווערסקי ניסה לתת לנו מעט כסף שנוכל להסתדר, אבל דחינו אותו בנימוס. אמנם, גרנו אצלו די הרבה זמן, אבל 'שנורערים' לא היינו. בסופו של דבר הוא הציע לנו לקחת רק מספר ספרים בשקית קטנה, ואנו מטעמי נימוס, בשביל לא לאכזב אותו, לקחנו אותם עימנו ויצאנו לדרך. נחתנו במקום בלי גרוש בכיס, ובלי ידיעה בסיסית היכן נבלה את הלילה הקרוב".

"בצר לנו, חיפשנו אחרי הקהילה היהודית במקום, אך הם לא שמחו לראות אותנו. הם היו בטוחים שמדובר בתימהונים שבאו לנצל אותם, והתייחסו אלינו בחשדנות גלויה. בסופו של דבר נתן לנו מישהו שטר של עשרה דולר, בו יכולנו לקנות כרטיס טלפון, התקשרנו לרפאל, אדם שהכרנו במהלך הטיול. רפאל, כך סיפר לנו, עבד אז כעורך-דין בפנמה. חששנו בשל הזמן הרב שחלף שהוא לא יזכור אותנו, אבל מייד כשהוא שמע את קולי הוא שמח כל-כך, מיהר להגיע למקום בו היינו, והסיע אותנו לבית הארחה יהודי כדי לסעוד את ליבנו".

"בלילה ישנו בבית-מלון, אותו מימן לנו רפאל, ולמחרת בבוקר הוא צייד אותנו במעט כסף והציע לנו לעלות על אוטובוס לעיר 'שרייקי'. שם, כך סיפר, גר חבר שלו 'פסלזופרו', מיליונר מקומי המתגורר בחווה ענקית".

"העיר שרייקי מוקפת יערות-ענק וגובלת בג'ונגל הסמוך לה. התושבים בעיר מתפרנסים בעיקר מחקלאות, ובעל החווה אותו הכרנו זה עתה, פסלזופרו, אכן היה מיליונר מרובה נכסים שחוותו השתרעה על-פני מאות דונם. התברר לנו שהוא מכיר את רפאל מזה זמן רב, והם אף עשו עסקים ביחד. איכשהו, מצאנו חן בעיניו, והוא הציע לארח אותנו בחווה. אנחנו, מצידנו כמובן, שמחנו על המציאה ונשארנו לחיות בחווה".

"מדי פעם היינו יוצאים יחד עם פסלזופרו אחר הצהרים ליערות שבקרבת החווה, מדליקים מדורה עם גזרי עצים, צולים דגים, ושרים אל תוך הלילה.

באחד הלילות הללו ישבנו כולנו סביב המדורה, ואני רציתי קצת לצאת לנשום אויר צח, התחלתי ללכת ולאט-לאט התרחקתי מעט מהחברים שלי, שהמשיכו לשבת ליד המדורה, אל תוך מעבה היער. "פתאום הרגשתי פחד בלתי-מובן. התבוננתי מסביב ולא ראיתי כלום, אבל שמעתי רחשים של משהו זז. הסתובבתי דרוך, ומאחורי ראיתי, בגודל אמיתי, מביט בי בעיניים פעורות, יגואר (נמר) ענק. לא ידעתי את נפשי מרוב פחד. להתחיל לרוץ ולברוח לעבר חבריי, לא הייתי מספיק. היגואר התקרב אליי לאט-לאט, כשמדי כמה רגעים הוא פוער את פיו, רעדתי כולי מפחד הבטתי בו כמאובן, והוא פשוט הלך והתקרב אליי, בלי שיכולתי לעשות כלום. הייתי קפוא על מקומי, ולא ניסיתי אפילו לעשות משהו כדי להתגונן. הפחד שיתק אותי לחלוטין, הגרוע מכל עמד לקרות, עניין של שניות".

"החיים שלי רצו לי מול העיניים במהירות, מאורע אחד מתערבב עם מאורע אחר, שואה, הורים, בית הילדים, הקיבוץ, צבא, מנגנים, הנוצרים, הרב טווערסקי, ולירושלים עירך – הכול ביחד התרוצץ במוחי, והפך את כולי לפקעת של פחד ואימה. הרגשתי פתאום את האפסיות הגדולה שלי, את העובדה שברגע אחד אין אף אחד שיכול להציל אותי. החברים שלי יושבים רק כמה מטרים ממני, אבל הם לא יודעים בכלל על מצבי".

"ואז יצא ממני משהו שלא ידעתי שהוא קיים בתוכי. בצורה אינסטינקטיבית, בלי שידעתי מה זה אומר בכלל, יצאה מפי זעקה אדירה: 'שמע ישראל, ה' אלוקינו ה' אחדדדד'.

מתוך האפילה היגואר פער את פיו למולי, הסתובב בזינוק ובריצה מטורפת פנה לעובי היער ונעלם ואני עמדתי כמסומר למקומי לא יודע אם זה קורה באמת, או שאני שרוי עדיין בתוך מערבולת הזיכרונות".

'מקור השמחה' בתא הכלא

עד היום עמוס לא יודע להסביר מנין יצאה אותה צעקה גדולה, כשעד אז הוא לא אמר 'שמע ישראל' מעולם. הוא מנסה להיזכר, ומספר לי על ילדותו בקיבוץ, בימים שהיה מבקר בבית הוריו, ואביו מנדל היה מספר לו את שעבר עליו בשואה. הוא ראה את אימו נכנסת לתוך המשרפות ב'מיידאנק', כשהיא זועקת 'שמע ישראל'. "זה סיפור שגדלתי עליו וחייתי אותו כל הילדות, הזעקה הזאת הדהדה בתוכי הרבה זמן, בלי שידעתי בכלל שהיא קיימת. עד אותו ערב בג'ונגל הפנמי, כשפתאום היא יצאה ממני, כשחשבתי שהגעתי לסוף… ".

עמוס חזר לחבריו, נפעם מהתרגשות. הם, שהבחינו בסערתו, שאלו אותו מה קרה, אבל הוא העדיף לשמור את ההתגלות שחווה ולא לשתף בה עדיין איש.

"המשכנו לגור אצל המיליונר הפנמי, יום רודף יום חיי הוללות וריקנות בלי שנחשוב לרגע, מי הוא ומה האינטרס שלו להעניק לנו מגורים חינם. יום אחד, אני, יורם ונועם צועדים ברחוב, לפתע עוצר לידינו ג'יפ, ארבעה גברתנים בלבוש אזרחי קופצים ממנו, מתנפלים עלינו, כובלים אותנו באזיקים ומובילים אותנו לתוך הג'יפ. כעבור כמה דקות של נסיעה, מצאנו את עצמנו בתחנת המשטרה המקומית. אף אחד לא טרח להסביר לנו מדוע נעצרנו. השוטרים לקחו מאיתנו את הדרכונים, ושלושתנו נזרקנו לאחד מתאי הכלא הפנמי, הידועים לשמצה בעולם".

	"סביבנו ישבו הקשים שבאסירים – רוצחים ושודדים"

למחרת, כותרות העיתונים בפנמה ובישראל הכריזו על "שלושה ישראלים שנעצרו בפנמה בחשד להקמת מחתרת". התברר שאותו מיליונר, פסלזופרו, הינו מהפכן פנמי, ששנה וחצי קודם לכן גורש מהמדינה, ורק כעת שב לחוותו. כל מהלך שלו נתון היה למעקב צמוד של כוחות הביטחון הפנמיים. כשהם הבחינו בנו, חבורת של שלושה תימהונים מגודלי שיער וזקן, חשדו מיד שמדובר בהתארגנות מחודשת של פסלזופרו.

"במשך ימים אחדים אף אחד לא דיבר איתנו. היינו שקועים בייאוש עמוק. סביבנו, בתאים האחרים, ישבו הקשים שבאסירים, רוצחים ושודדים, שמרצים כבר עשרות שנים בכלא. למזלנו, בכל פעם בה היינו יוצאים מהתא, ל'טיול אסירים' וכדומה, הייתה עלינו שמירה, כדי שהללו לא יזיקו לנו".

תרמיליהם של השלושה הובאו זה-מכבר לבית הכלא מביתו של פסלזופרו, וכשהשלושה גילו שהם עומדים לשהות במקום זמן רב, ניסו לחשוב על חומר קריאה כלשהו שקיים בתרמיליהם בו ינסו להעביר את זמנם. לבסוף נזכרו בשקית הקטנה עם הספרים, השקית אותה העניק להם הרב טווערסקי, לפני שיצאו לפנמה. עד אז הם אפילו לא טרחו לבדוק אלו ספרים נמצאים בתוך השקית הקטנה. לבקשתם, הביאו להם הסוהרים את השקית ובה הספרים. "היא הייתה ארוזה בדיוק כמו שהרב נתן לנו אותה".

השלושה פתחו את השקית, והספר הראשון אותו הוציאו ממנה, היה, למרבה פליאתם, חוברת קטנה וצבעונית, עליה כתוב באותיות מאירות, 'מקור השמחה'.

"אחי אהובי, בני היקר, דע לך כי בכל מקום שנפלת לשם, נמצא איתך ה' יתברך. גם בשאול התחתיות, גם אחרי אין-סוף התחלות ונפילות, הוא יתברך אוהב אותך, כי אתה בנו. זעק אליו, והוא יענך. דבר אליו בשפת אם, והוא יושיעך, כי הוא יודע נגלות ונסתרות". המילים הפשוטות והמוכרות גרמו בבת-אחת להתפוגגותו של הייאוש העמוק, ובמקומו באה בלבם של השלושה שמחה גדולה, ובעיקר השתוממות. איך באורח פלא, הגיע אותו ספר לידיהם על-ידי שני אנשים שונים, ובשתי הפעמים הרגשתם הייתה ברורה, כביכול נכתב הספר במיוחד עבורם, ולאותו רגע בו גילו אותו.

"פנינו שלושתנו, כל אחד מאיתנו, לקרן זווית אחרת של התא המצחין, ופנינו לריבונו-של-עולם: 'בורא-עולם, אם אכן אתה קיים, תעזור לנו לצאת מהמקום הזה'. ההרגשה שלנו עד אותו רגע הייתה שלעולם לא נצא מהכלא הזה, אף אחד לא טיפל בענייננו. לא דיברנו על זה במפורש, אבל שלושתנו דמיינו את עצמותינו הנרקבות בכלא הזה, בלי יכולת לצאת ממנו אי-פעם".

"עברו עשר דקות, דלת התא נפתחה, וסוהר קשוח קרא לנו. הוא הוביל אותנו לחדר החקירות, וציווה עלינו להישאר שם.

מסתבר שהשוטרים הבינו כבר מי אנו באמת, חבורה של ישראלים משועממים. הפרשה שנפתחה בכותרות ענק דעכה כעבור כמה ימים, אבל אף אחד לא התפנה לטפל בשחרורנו, ולבדוק מדוע אנחנו עדיין נמצאים בכלא. באותו לילה שחררו אותנו מבית הכלא ושלחו אותנו לקחת את הדרכונים שלנו מהקונסוליה הישראלית. הגענו לפנמה-סיטי, קיבלנו את הדרכונים, שהחותמת שהוטבעה עליהם אמרה בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, שצו גירוש מוטל עלינו, וכי תוך שבוע אנחנו חייבים לעזוב את פנמה".

"בדרכנו ארצה החזקנו שלושתנו את החוברת הקטנה באצבעותינו, מתחלפים בינינו וקוראים בה לסירוגין. דווקא הפשטות והחמימות שבקעו מהקונטרס הקטן, השפה הפשוטה והקולחת, האכפתיות שזעקה ממנו, הן אלה שגרמו לנו לפתוח את ליבנו, ולראשונה בחיינו – להתפלל! הבנו מהמחבר שמביא מכתבי רבינו הקדוש שכל יהודי יכול להתפלל ולא משנה היכן הוא נמצא קוראים לזה התבודדות רק מי שמשיח את ליבו לפי קונו יכול להגיע לשמחה".

"הנה עומד לפנינו האיש שהאיר את נשמותינו". נועם עמוס ויורם בהרי יבנאל עיר ברסלב

לשיר בלי להבין את המילים

אחרי שובם ארצה המשיכו השלושה לשמור על קשר צמוד. אמו של עמוס חלתה במחלה קשה, והשלושה, שהיו עדיין בשלביהם הראשונים ביהדות, שמעו שסגולות רפואיות קיימות במקווה האר"י בצפת. השלושה נסעו לצפת ופגשו שם חסיד ברסלב, בשם שלמה.

הלה הזמין אותם לביתו, וכשגילה את שאיפתם ואת סקרנותם ביחס ליהדות, החל ללמוד עימם את תורת רבינו. הם שכבר "הכירו" את רבי נחמן, שנטע בהם תקווה ברגעים הקשים של המסע התחברו מיד לתורות ולהתחזקויות. הקשר בין השלושה לבין שלמה התחזק, הם סיפרו לו על הקונטרס שהציל אותם בפנמה, ומידי זמן-מה הם היו קובעים לימוד משותף.

"ביום חמישי אחד, הטלפון בדירתנו השכורה בירושלים מצלצל. על הקו היה שלמה, הוא מספר לנו שהרב שלו מגיע לביקור בשבת, ואם אנו מעוניינים, הוא ישמח אם נגיע גם אנחנו להתארח אצלו בשבת.

עד אז, אף שרצינו, לא יצא לנו לראות שבת יהודית בארץ, וכששלמה הציע את ההצעה, קפצנו עליה. לא שאלנו יותר מדי שאלות, עלינו על הרכב ונסענו לצפת לשבת. בשבת הזו נוכחנו לראשונה דבקות חסידית מהי. שלמה, יחד עם הרב הצדיק ועם בני משפחותיהם, ישבו על השולחן כשהם שרים שירי התעוררות ושמחה. מידי פעם היה אומר הצדיק דיבור קצר מ'ליקוטי הלכות' מרבי נתן מברסלב בעניין תכלית האדם בעולם, והיה ממשיך בשירה יחד עם שלמה.

	נפגשו משמיים. השלושה עם הצדיק מיבנאל

"הלבבות נפתחו, ואנו הצטרפנו לשירה, אף שלא זיהינו מה הם בדיוק שרים. מאוחר יותר התעניין הצדיק בקורות-חיינו וביקש לשמוע מה עבר עלינו עד היום. אנו סיפרנו לו על כל הקורות אותנו בטיול, ממנו שבנו רק לא מזמן, תיאור שנמשך אל תוך הלילה".

"כל אותו הזמן, ישב הצדיק כשבת-שחוק נסוכה על פניו. אנחנו לא הבנו את פשר החיוך המוזר, ותלינו אותו במאורעות הסוראליסטיים שעברו עלינו, שאמנם היה בהם כדי להעלות בת-שחוק. אבל כשסיימנו לספר את כל מה שעבר עלינו, החל הצדיק לדבר: 'נראה שמשמים הפגישו אותנו. אני הוא האיש, מחבר הקונטרסים הקטנים שעליהם סיפרתם'".

"לא ידענו את נפשנו. הנה, עומד לפנינו האיש שהאיר את נשמותינו, במקומות כה רחוקים ואפלים. השיחה גלשה עמוק לתוך הלילה, ובה דיברנו על ההתמודדויות שבהן אנחנו מתחבטים, על היהדות שאותה אנחנו מגלים ולא יודעים כיצד בדיוק להיכנס אליה. השחר עלה ואתו הלב הפועם של שלושתנו -שלשה טועים שמצאו את האור שמאיר בנו עד היום הזה, הלא הוא הצדיק מיבנאל כ"ק מוהרא"ש שליט"א בו דבקנו, ובצילו אנו ומשפחתנו מסתופפים עד היום הזה הפכנו באחת לחסידי ברסלב נלהבים".

אשרינו מה טוב חלקנו

לקראת סיום הכנת הכתבה נפגשנו עם השלושה ביבנאל עיר ברסלב, לא לפני קיום עצת ה'התבודדות', ונוכחנו לפגוש שלושה אברכים בעלי משפחות מפוארות שהקימו דור ישרים מבורך בדרכו של רבינו הקדוש ומאירים באורו לכל מבקש, שמחה מופלאה נשמעת בקולם "אשרינו מה טוב חלקנו".

"ברוך ה' לאחר שהתקרבנו וטעמנו, נישבה ליבנו בדרכו ותורתו של רבינו הקדוש וזכינו לעלות ולהיראות בציון הקדוש באומן, ללמוד את הספרים, לקיים את העצות ולהקים משפחות בדרך רבינו הקדוש. זכינו ופתח לנו הקדוש ברוך הוא פתח נפלא ואנו נמשכנו לתוכו, אנו שבאנו ממקום חושך וצלמוות, ממקום ריקני ואפל זכינו להגיע למקום שמח ומאיר למקום מלא וגדוש". התרגשות גדולה בפיהם כשהם מעלים זיכרונות, ומה טוב ומה נעים להרגיע את הלב עם שיר וניגון. בשעת דמדומים של שקיעה נשלפות הגיטרות ופורצת השמחה, הקול מתנגן לו והולך… "אומן ראש השנה".