הצדיק הקדוש רבי אפרים זלמן מרגליות זי"ע, היה גאון עצום, שחיבר המון ספרים, ונתן הסכמה על ה"ליקוטי מוהר"ן", הוא כותב על רבנו ז"ל שבחים כאלו, שאי אפשר לתאר. וזה מודפס בתחילת ה"ליקוטי מוהר"ן": שמוע שמעתי אפרים, זה ימים כביר, קל זיע סגיא דמשבחין ביה בדרב נחמן, דאדם גדול הוא בתורה ובחסידות, איש קדוש וכו' וכו'. הוא מפליג בקדושתו של רבנו ז"ל.
לא הייתה לו רבנות, אבל היה למדן גדול וישב ולמד. אבל היה לו עסק שאשתו סייעה לו בזה, וכך יכול היה לשבת וללמוד. אחד מהעסקים שהיו לו – גמ"ח להלוואת כספים, ונטל ריבית עם היתר עסקה. פעם אחת בא אברך עני גדול, וביקש הלוואה. דרכו הייתה, שהוצרכו למלא טופס ולהביא ערב, ולא היה לאברך הזה שום ערב. ולקח הלא את הטופס, ויצא בחוץ, כתב שם משהו וחזר.
רבי אפרים זלמן מרגליות הסתכל, וראה שבמקום הערב כתוב (חגי ב, ח): "לי הכסף ולי הזהב נאום ה' צבקות", והחל לרעוד מרוב פחד, כי הלוא לקח את הקדוש ברוך הוא לערב, ותכף ומיד נתן לו את ההלוואה. אבל ידע שזה בבחינת 'מתנה', כי לאברך ההוא לא היה לשלם. וקבעו זמן הפירעון לאחר שלושה חודשים. ובין כך חלף הזמן, והצדיק שכח את הדבר, כי מחל מראש בלבו על הכול.
יום אחד נפל למשכב, חומו גבר והלך, ואשתו הצדקת עמדה במקומו בענייני הגמ"ח. והנה שבה לחדרו בשמחה, ואמרה לו: "היום עשיתי עסקה גדולה מאוד, ובה הרווחנו כסף רב". והצדיק ידע שהקופה ריקה, ושאלה: "מהיכן היה לך כסף?" וענתה ואמרה: "הא אחד ושילם לי חוב, ומהכסף הזה תכף ומיד קניתי סחורה, ובאותו הרגע מכרתי הכול ברווח גדול". והחל לדפדף בפנקס הגמ"ח – מי הוצרך להשיב את ההלוואה באותו יום, ונוכח לראות, שהיה זה האברך העני, שזהו יום פירעונו.
והחל לשאולה: "איך היה נראה האדם שהשיב את ההלוואה?" ותארה אותו כך וכך, גובהו וצורתו וכו'. וענה ואמר לה: "אשתי הצדקת, זכית לראות את אליהו הנביא. כי האברך הזה לקח לערב את הקדוש ברוך הוא, וכשנוטלים את בורא עולם לערב – הוא משלם. את זכית ואני לא זכיתי, ומדוע? כי בעת שהאברך הזה בא אלי לבקש הלוואה, נכנסה במוחי מחשבה – אולי לא אתן לו, שהרי לא יוכל להשיב, ובו ברגע שנכנסה בי מחשבה כזו, זה גרם לי שלא אזכה לגילוי אליהו".
מה אנו למדים מן הסיפור הזה? אפילו מחשבה אחת קטנה, לחשוב על החבר שאיננו כראוי, זה כבר פגם גדול מאוד. כל ההצלחה של "היכל הקודש", זה רק מחמת אהבה ואחדות!
אשר בנחל חלק נד מכתב י' שה
