ביום ו' ערב שבת קודש לסדר ויגש, לעת הצהרים, קיבלתי ממך מכתב דחוף (אקספרס), ובו אתה מבקש אותי לכתוב איזו תפילה בעבור אלו שנפלו בפח יקוש ואסורים בבית הסוהר וכו', וסיפרתי לי כמה מקרים מזעזעים שקראו שם בשבוע אחד, שאחד תלה את עצמו, לא עלינו, ואת אחד הרגו שם, רחמנא ליצלן וכו', וזה מאוד מאוד זעזע אותי.
עד שנכנסתי אחר חצות היום אל תוך המקווה לכבוד שבת, וטבלתי הרבה טבילות, ולא יצא ממחשבתי כלל מכתבך, והתאנחתי ובכיתי אז לפניו יתברך, שיחמול כבר על נערי ישראל, ובפרטיות על אלה שיושבים בכלא, וטבלתי הרבה טבילות עם הכוונות והייחודים שלי, ותכף ומיד נתעוררה בי תשוקה עצומה לכתוב משהו לאסירים, ויצאתי עם הכוונות השייכות לזה מכוונות האר"י ז"ל, ונכנסתי לבית המדרש וישבתי שם, ולקחתי נייר ועט והתחלתי לכתוב, ונמשך הדבר בדיוק שעתים וחצי, וברוב הזמן, אף אחד לא היה אז ( אשר זה גם כן פלא, כי בבית מדרשנו תמיד יש מישהו – זה או זה ולומד, כי לא נפסק הלימוד כלל כידוע לך).
ואני כתבתי וכתבתי עם דמעות בעיני, ואף שבין כך ניגשו אלי כמה אנשים לדבר עמי כדרכם, אך רמזתי להם שילכו כי אני עסוק עכשיו (אשר גם אין זו דרכי), אך הרגשתי איזה דחף פנימי שדוחף אותי לכתוב, וכמעט שאני בעצמי לא כתבתיו, רק אחזתי את העט בידי על הנייר, וגם נמשך הדבר עד סמוך לכניסת שבת קודש, שבא בני הקטן שיחיה, והפסיק אותי ואמר, שכבר הכול מוכן לכבוד שבת, והולכים להדליק הנרות, ואז הפסקתי ונגמר כל הקונטרס.
וביום הראשון כבר נתתיו להמדפיס להדפיסו, והדפיסו בכמה ימים, ושלחתיו לארץ ישראל להרב … נרו יאיר, שהוא ידפיס את זה בשבילך. ואתה תקחם ממנו ותחלקם בכל בתי הסוהר בארץ ישראל. (והוצאות הדפוס נתגלגל על ידי זוג אחד, שבאו אלי וסיפרו לי מה שעבר על שניהם כבר בחייהם, ואיך ששניהם ישבו בבית אסורים, והבעל ישב בכלא יותר משנה, ותכף ומיד הראיתי להם את הקונטרס, שכבר היה מסודר להדפסה, ונתעוררו שהם משלמים את כל ההוצאות, לזכרון סבתם). מה אומר לך, ידידי היקר! ראוי לך לשמוח מאוד מאוד על נועם חלקך שיש לך בקונטרס הזה. ונתגלגלה הזכות על ידך.
אשר בנחל חלק לד מכתב ה' תרז