בשביל שמחה צריך מסירות נפש:
מה אומר לך אני יודע וגם יודע בפרטי פרטיות מה שעובר עליך, עם כל זאת ראה למסר את נפשך על מידת השמחה כי אין דבר יותר חשוב כמו שמחה, וכל כך קשה לאדם להגיע למידת השמחה יותר מכל העבודות הכי קשות, קל יותר לצום וכו', ולסגף את עצמו עם סגופים קשים ומרים וכו', העיקר לא להיות בשמחה, ולכן על שמחה צריכים מסירות נפש גדולה, ואמרו חכמינו הקדושים (תנחומא שמיני) לפי שאין השמחה ממתנת לאדם לא כל מי ששמח היום שמח למחר ולא כל מי שמיצר היום מיצר למחר לפי שאין השמחה ממתנת לאדם, ואם תהיה בשמחה כל החיים שלך ילכו כבר בצורה אחרת לגמרי, כי תזכה ליישוב הדעת כמו שאמר רבנו ז"ל (לקוטי מוהר"ן חלק ב' סימן י') מה שבני אדם רחוקים מהקדוש ברוך הוא, זה מחמת חסרון ישוב הדעת, ולמה אין ישוב הדעת? כי חסר מהשמחה, ולכן תמסור את נפשך להיות בשמחה ואז תזכה לגדלות המוחין וכבר לא יחסר לך שום דבר.
אשר בנחל חלק קצד עמ' קצב
השמחה זה ההצלחה של האדם:
רק תתחזקי מאוד להיות בשמחה, כי השמחה זה ההצלחה של האדם, כמו שאמר רבנו ז"ל (ספר-המידות, אות שמחה, חלק ב', סימן א') מי שהוא שמח תמיד על ידי זה הוא מצליח, ולכן אם את רוצה להצליח בחייך, תשתדלי עם כל הכוחות להיות רק בשמחה, ואף שאני יודע שזה מאוד מאוד קשה לך להגיע לשמחה מרב הבלבולים שעובר עליך וכו' וכו', עם כל זאת תכריחי את עצמך להיות בשמחה, ותראי שיהיה לך הצלחה בחיים
אשר בנחל חלק ריט עמ' קנג'
מי ששמח בעולם הזה מאירים לו מלמעלה:
רק חזקו למסר את נפשכם על מדת השמחה, כי דעו ששמחה זה המדרגה הכי עליונה שאדם צריך לזכות אליה, כי כך אמר רבנו ז"ל (ספר המידות אות שמחה סימן א') כשאדם עושה מצווה בשמחה בידוע שלבו שלם עם אלוקיו, ואצלו יתברך שרוי רק השמחה, כמו שכתוב (דברי הימים א' ט"ז) "עז וחדוה במקמו", ומובא בזוהר (תצוה קפד:) תא חזי עלמא תתאה קימא לקבלא תדיר, [בא וראה העולם הזה עומדת לקבל תמיד] והוא אקרי אבן טבא, [והיא נקראת אבן טוב כמו אבן מושכת שנקרא מגנט] ועלמא עלאה לא יהיב ליה אלא כגונא דאיהו קימא, [והעולם הבא לא נותן אלא כמו שמכינים את עצמו מלמטה] אי איהו קימא בנהירו דאנפין מתתא, [אם נמצאים תמיד בפנים שמחים מלמטה] כדין הכי נהרין ליה מעילא, [כך מאירים לו מלמעלה אור וזיו וחיות ודבקות וכו'] ואי איהו קימא בעציבו, [אבל אם אדם עומד בעצבות ובמרה שחורה] יהבין ליה דינא בקבליה. [אזי ממשיך על עצמו דינים] כגונא דא (תהלים ק' ב') "עבדו את הוי"ה בשמחה", חדוה דבר נש ממשיך לגביה חדוה אחרא עלאה,] השמחה של אדם בזה העולם, ממשכת עליו שמחה מעולם הבא] הכי נמי האי עלמא תתאה, כגונא דאיהי אתערת הכי אמשיך מלעילא, [כך הוא העולם הזה, כפי שאדם מתנהג בזה העולם, כך ממשיך על עצמו מעולם הבא], ולכן כשאדם רק בשמחה ומכריח את עצמו כל הכוחות להיות בשמחה, על ידי זה הוא ממשיך על עצמו שמחה מעולמות העליונים, ולכן אל תהיו בטלנים, ואף שאני יודע שעובר עליכם מה שעובר צרות וייסורים מרירות ומכאובים, תשתדלו להיות בשמחה עם כל הכוחות, ואז תראו שכל מזלכם יתהפך לטובה, הלואי שתכניסו את הדיבורים האלו בלבבכם.
(אשר בנחל חלק רו עמ' רצב)
לחדש את הנשמה על ידי שמחה:
וצריך שתדע, שהשם יתברך הוא מקור השמחה והחדוה, כי "עז וחדוה במקומו", ולפניו יתברך אין שום עצבות כלל, ועל-כן כשאדם משמח עצמו בכל מיני עצות ואפנים, הרי הוא אצלו יתברך ממש, ולהפוך – כשהוא מעצב ומדאג, אז הוא גלות השכינה ממש ממש (עין לקוטי-הלכות, הודאה, הלכה ו') ; ועל-כן אין בזה שום מעלה להיות שבור ומשובר אפילו על עוונותיו ועל צרותיו, כי בזה נותנים יותר כוחות וחיות לסטרא אחרא והקליפות, שהן מקור העצבות והמרירות, ורבנו ז"ל שהוא בן השמחה בעצמו, מגלה לנו שפע גלוי הכתר, שהוא עתיקא קדישא, אשר שם אין שום ימין ושמאל, רק אור פשוט, אור האחדות, אור השמחה, אך האדם – כשאינו זוכה, מציר את האור הנפלא והנורא הזה, אורו של משי"ח אל תכלית ההפוך, כי נקודת המשיח יש אצל כל אחד מישראל, כי הצדיק האמת משרש אצל כל אחד מישראל, ומעורר ומחזק ומאמץ את כל אחד ואחד לבער תמיד אליו יתברך אך מחמת הפגמים ובפרטיות פגם הברית נפגם כלי המחין, ומזה בא, שאינם מצירים את האור לטובה וכו' (עין לקוטי-מוהר"ן, חלק א', סימן לו), עד שיש כל-כך שנפגמו, עד שמהפכים את האור לחושך, בחינת (ישעיה ה, כ): "שמים חשך לאור ואור לחושך", וחולקים לגמרי על ב"ן השמח"ה, ועוד פליאה בעיניהם, ואומרים (קהלת ב, ב) : "ולשמחה מה זה עושה" וכו', ועוד מכנים את השמחים בכל מיני שמות וכו' ; אבל אלו הזוכים לסלק דעתם לגמרי (עין לקוטי-הלכות, קריאת שמע, הלכה ד'), ומאמינים לצדיק, אף שבשכלם עדין אינם יכולים להבין זאת כי זהו כלל דמי שפגם בבריתו, אי אפשר לו להשיג דיבוריו של הצדיק.
ועקר העצה – להאמין בהם, אף שלפי דעתו אינו מבין עדין למה ואיך יוכל לשמוח, הלא עובר עליו עדין מה שעובר וכו' וכו'. ואז כשזוכה על-כל-פנים לסלק דעתו לגמרי, ומציית את הצדיק, והוא שמח מאוד מאוד אז זוכה שהאור העליון נצטייר אצלו לטובה ונתחדשת נשמתו בהתחדשות גמורה, ונעשה כלי חדש להשיג אורו יתברך, וכל מה שמבטל דעתו לגמרי נגד דעת הצדיק האמת, כמו-כן מאיר בו יותר ויותר שפע גלוי הכתר, שהוא ערבות, נעימות, מתיקות וחיות אלקותו יתברך, השופעת בכל העולמות ובכל המדרגות ובכל ההסתרות. וידוע שאורו של רבנו ז"ל נמשך משלוש ראשונות דעתיק וכו', יחידה דיחידה (עין חיי-מוהר"ן, סימן רסז), והתלת רישין נקראין בשם עתיקא קדישא, היות שהאין סוף ברוך הוא מתלבש בהם. וזה שמובא בזוהר הקדוש (פרשת נשא): האי עתיקא קדישא אשתכח בתלת רישין, ופרוש: אשתכח שהוא נמצא לנו ונגלה אלינו בהיותו מתלבש בתוך אלו תלת רישין, שהם שרש נשמות חיות אלקותו יתברך להתיחד המאציל בנאצל וכו', ואשר דבר זה מרגישים זכי הראות תכף-ומיד כשזוכים להתוודע מהרבי האמת הזה, שהוא ב"ן השמחה והחדוה עלאה, אשר עליו נאמר (בראשית ה, כט): "זה י'נ'ח'מ'נ'ו' ממעשינו ומעצבון ידינו" וגו'; תכף-ומיד נכנסת בליבם תשוקה וחדוה ומתיקות עצומה והתעוררות והתחזקות גדולה מאוד מאוד לחזור ולשוב אל שורשם וכו', כידוע ומפורסם דבר זה אצל כל אחד ואחד מאנשי שלומינו היקרים, אשר זכה להתקרב אליו ז"ל. אך להשיג בשלמות האי אור עלאה – אי אפשר, כי אם על-ידי ביטול כל בחינת 'יש' שלנו, להפך כל מיני ישות ל'אין' שיבוא לבטול אמת כזה, שלא ירגיש שום דבר, ולא ירצה שום דבר, רק אותו יתברך, ויהיה בעצמו כתולעת הרוחשת על הארץ, ולא ירצה שום השתררות על זולתו, ואז כשמגיע אל השגה זו, אז מקבל בשלמות מזו הדעת. ובזה טועים המקורבים החדשים, שתכף-ומיד כשמתחיל לעבור עליהם מה שעובר – מרירות וצער וחלישות הדעת וכו', תכף-ומיד משליכים הכל אחר גוום ובורחים, ולא דעת ותבונה להם, כי הכל מלמעלה, כי הצדיק רישא דלא אתידע, הוא תכלית הנקודה העליונה, אדם היושב על הכסא, ואנחנו תכלית הנקודה התחתונה, ועשינו כבר מה שעשינו, קלקלנו כבר מה שקלקלנו, ועל-כן עד שתינק הנקודה התחתונה מהנקודה העליונה, ההכרח שיעבר עליו צער ובזיונות, מרירות וחשכות וכו', עד שכמה פעמים נדמה בדעתו כאלו איבד, חס ושלום, שני העולמות, מרב מרירות שעוברת עליו. ובאמת כשיחזק עצמו מאד מאד בכל מיני קטנות וחשכות, ויעמוד בניסיון לבלי להרהר אחריו יתברך יהיה איך שיהיה כי השם יתברך מנסה את כל אחד ואחד באופן אחר לגמרי וכו', ואז על-ידי תוקף התחזקותו יזכה לבוא אל ענינו בזה העולם וכו'.
אשר בנחל חלק י עמ' קלה))
הקדשה זה שמחה והטומאה זה עצבות:
אני מאד מבקש אותך שתמסרי את נפשך להיות רק בשמחה, כי עם עצבות לא פועלים שום דבר, רק מסתבכים יותר ויותר, ואף שאני יודע שמרב צרות ויסורים ומרירות שעובר עליך קשה לך להיות בשמחה, עם כל זאת את מוכרחת להכריח את עצמך עם כל הכוחות רק להיות בשמחה, כי כשאדם שש ושמח שום קליפה וסטרא אחרא לא יוכל לגשת אליך, כי הטמאה רק עצבות, מה שאין כן הקדשה זה רק שמחה, ובזה אשה יכולה למדוד את עצמה אם היא בהקדושה וכו', או אם היא בהטומאה וכו', שתסתכל איך שהיא מחזקת את עצמה בשמחה, כי השמחה מדביק את האדם אל האין סוף ברוך הוא.
אשר בנחל חלק רטז עמ' קיג
חכמי הרופאים אמרו: המחלות והחולאים הרעים באים מחמת חסרון השמחה:
רק תהיה בשמחה כי רבנו ז"ל אמר (לקוטי מוהר"ן חלק ב' סימן כ"ד) שגם חכמי הרופאים אמרו שכל המחלות והחלאים רעים באים לאדם רק מחמת חסרון השמחה, ולכן צריכים להתאמץ ביתר שאת ביתר עז להיות בשמחה, כי השמחה היא רפואה לכל, ולהפך העצבות והמרה שחורה זה מביא לאדם את כל המחלות, ולכן תכריח את עצמך להיות בשמחה,
אשר בנחל חלק רה עמ' קסה
מי ששמח גורם שמחה עד עולם האצילות, ומוריד את האלוקות בזה העולם:
ובעניין שאלתך וכו', זאת תדע, כי גם בעולמות העליונים צריכים שמחה, ולכן כתוב בזוהר (ח"ב קז), שדוד המלך היה בדיחא דמלכא, הוא בידח כביכול את מלך מלכי המלכים הקדוש-ברוך-הוא והרבה בשמחה. ומה הפרוש, ששמח את הקדוש–ברוך–הוא, וכי יש עצבות אצלו יתברך? אלא כתיב (בראשית ו, ך): "וינחם הוי"ה כי עשה את האדם בארץ, ויתעצב אל לבו", נשאלת השאלה האם יש אצלו יתברך ענין של עצבות, הרי כתיב ביה (דברי-הימים-א' טז– כז): "עוז וחדוה במקומו"? אלא דוד המלך ראה בצרתם של ישראל, איך הם בגלות נעים ונדים, ועובר עליהם מה שעובר מאמות העולם שרודפים אותם, וכן ראה מה שעובר עליו, שכולם רצו לתפוס אותו, והיו עליו מתנגדים מכל הצדדים, אזי הבין מה זו גלות השכינה, וברגע שחיזק ושימח את עצמו, ממילא נעשתה שמחה גם למעלה.
ומוספר על הצדיק הקדוש רבי לוי יצחק מברדיטשוב זי"ע, שהיה פעם בגלות באיזה שוק, ורצה להתפלל ולא היה יכול, כי היה המון רב של גויים וגויות, והיה בלבול גדול מאד, אזי נעצר במקומו ובכה, ונזכר שגם פה השכינה, והנה השכינה בגלות רואים מזה, שכשאדם זוכר מהקדוש–ברוך-הוא, הוא מתחיל לזכור מגלות השכינה. ולכן אם הוא עושה את עצמו שמח, ובאמת משמח את עצמו, וכל שכן שמשמח אחרים, אזי גורם שמחה עד עולם האצילות, שמוריד את האלוקות בזה העולם. על-כן רק תהיה בשמחה, ותשמח את עצמך, ואז תזכה לדברים גדולים.
אשר בנחל חלק סא עמ' קצ
שמחה על כל נקודה טובה שאתה מוצא בעצמך:
עליך לעשות כל מיני פעולות שבעולם להחיות עצמך עם כל נקדה טובה שיש בך וכו', אין זו עצה ליפל בעצבות ובמרה שחורה מכל מה שעובר עליך וכו', עיקר החוכמה בזה העולם, גלה לנו רבנו ז"ל – איך יוצאים מעצבות ומרה שחורה, ובאים לידי שמחה [וכך התחיל לספר את הסיפור הנורא ונפלא רזי דרזין מהשבעה בעטלעריס, עין שם]; כי בן המלך ירד מן המלוכה, ואמר לו המלך: אם תהיה בשמחה אזי גם אני אהיה בשמחה, אבל אם תיפול בעצבות, אהיה בשמחה, שאתה לא ראוי להמלכות;
כי באמת כל בר ישראל הוא בן להקדוש-ברוך-הוא, כמו שכתוב (דברים יד, א): "בנים אתם להוי"ה אלקיכם", ולכן אפילו שיורדים מהמלוכה וכו', שאין הולך לאדם כפי שרוצה ראוי לו להחיות עצמו במה שיכול וימצא בעצמו את הטוב, ויחזיק מעמד ולא ישבר משום דבר שבעולם ואף שעוברים עליך עכשיו משברים וגלים וכמעט שתאבד את שני העולמות מרב מרירות דמרירות שעוברת עליך וכו', עם כל זאת צריך שתזכור, אשר עיקר גדולת בר ישראל היא להחזיק מעמד, אפילו במצבים הכי קשים.
אשר בנחל חלק ע' עמ' רעא'
בשמחה וצחוק יראה אצלם הזמן קצר:
ראה לחזק את עצמך ביותר להיות בשמחה תמיד, כי השמחה היא רפואה לכל. וכבר אמר החכם: "בשמחה וצחוק יראה אצלם הזמן קצר, ולדואגים ולמצטערים יראה יותר ארוך"; היינו כשאדם שמח בשמחה עצומה, והוא תמיד רוקד וקופץ מרב שמחה, אז כל הזמן אצלו קצר מאד, הנה יום והנה לילה, ואין לו מה לדואג, מה שאין כן מי שתמיד בעצבות ובמרה שחורה ומצטער ודואג אצלו מתארך היום מאוד מאוד, ובבוקר אומר: מי יתן ערב, ובערב אומר: מי יתן בוקר, וזה מכניס בו דכאון פנימי, ושובר והורס אותו לגמרי, ומזה בא אחר-כך גם למחלות גשמיות.
על-כן ראה אהובי אחי! לשמוח את עצמך בכל מיני אפנים שבעולם, ותהיה תמיד רק בשמחה עצומה, ותצחק מכל העולם כולו, כי סוף כל סוף אין לנו רק האמונה הקדושה, שאנו מאמינים בו יתברך, ואנו מוכנים למסר את נפשנו בכל רגע אליו יתברך.
ועל-כן אין לנו מה לדואג, על אחת כמה וכמה, שאנו זוכים להאמין ברבנו ז"ל, ולקיים את עצותיו הקדושות. ועיקר העצה היא שיחה בינו לבין קונו, אשר כל דיבור ודיבור שהאדם זוכה לדבר עמו יתברך – הוא הצלחה נצחית. אשרי מי שיהיה חזק בזה, ואז טוב לו לנצח נצחים.
אתה לא היחידי שעובר עליו מה שעובר! העיקר להתחזק בשמחה:
מכתבך היקר עכשיו קבלתי, ושמחתי כעל כל הון, ומה שאתה כותב שעובר עליך מה שעובר, תאמין לי, אחי, שאין אתה יחידי בדור בענין זה, רק על כל אחד ואחד בזה העולם עובר מה שעובר, אשר לא יאמן כי יספר, וכמו שכתוב (איוב ה, ז): "אדם לעמל יולד", ואמרו על זה חכמינו הקדושים (בראשית רבה, פרשר יג, ז): אשריו לאדם שהוא עמל בתורה, ומפרש רבנו ז"ל (לקוטי מורר"ן, חלק ב', סימן קיט) : מאחר שבין כך צריך לעבר על האדם מה שיעבר, כי נגזר עליו (בראשית ג, יז) : "בעצבון תאכלנה" וכו', ואפלו אם יהיה לו כל הון דעלמא, אף-על-פי-כן יעבר עליו מה שיעבר, כמו שרואים בחוש, שאפילו על השרים והעשירים הגדולים עובר מה שעובר, רחמנא ליצלן, כי איך שהוא, צריך לעבור על האדם מה שיעבור, כי אדם לעמל יולד אך אשרי מי שעמלו בתורה שהופך את כל היגיעות שתהיינה בתורה ובעבודת השם יתברך, שאז זוכה לעולם הזה ולעולם הבא כידוע, מה שאין כן כשאדם עוסק רק בגשמיות, ורחוק מאד מעבודת השם יתברך, אז מאבד את כל ימיו, כי כל ימיו בכעס ובמכאובים בעסקי המשא ומתן שלו, יומם לא ינוח ולילה לא יישן וכו', וממילא מאומה לא ישא בעמלו וכו', שמאבד העולם הבא וכו' וכו'.
על-כן, אחי, כלך מדרך זו, רק חזק ואמץ להיות בשמחה תמיד, כי העיקר הוא שמחה, ותהיה רגיל בכל יום לרקוד הרבה, ועל-ידי-זה תמתיק את כל הדינים ממך, כמו שאמר רבנו ז"ל (לקוטי מוהר"ן, חלק א', סימן י), ואף שאתה כמו שאתה, שאינך יכול להתפלל בכוונה וללמוד וכו' וכו', אף-על-פי-כן אל תיפול בדעתך, רק חזק ואמץ להיות בשמחה עצומה ובריקודין בכל יום דיקא, ובתוך כך חטוף ואכול מה שאתה יכול – תורה ותפלה, כי זה חלקך לנצח, אך ורק בשמחה, שתהיה בשמחה, שאתה יודע מצדיק נורא כזה, נחל נובע מקור חכמה, שאמר: "מ'זאל דופין אויף מיר" (חיי-מודר"ז, סימז רכד דפוס חדש) "וואס האט איהר צו זארגן אז איך גיי פאר אייר"א, אשרינו ואשרי חלקנו, חבלים נפלו לנו בנעימים וכו'.
אשר בנחל חלק א מכתב ב
שמחה ביום הכיפורים:
אחי היקר! עכשיו אנו אוחזים לפני יום הקדוש והנורא יום הכיפורים, אשר עיצומו של יום מכפר. ועיקר התשובה היא וידוי דברים שהאדם מתודה, ועל-ידי–זה מוציא את החיצים שנכנסו בו על-ידי עוונותיו, שזה כלל העשרה חצים שירה המלך האכזר בתוך נשמות ישראל, שהם הבת מלכה, כמובא בסיפורי-מעשיות, מעשה י"ג מיום ו'; ואי אפשר לרפאותה, אלא על-ידי עשרה מיני נגינה, אשר זו בחינת עשרה וידויים שמתוודים ביום הכפורים, וכן שמחים בכל מיני שמחות, בחינת עשרה מיני שמחה, ועל-ידי-זה עיצומו של יום מכפר.
על-כן ראה להיות שש ושמח בימים אלו, ובפרטיות ביום הכפורים, שתאמין שעיצומו של יום מכפר. ואנשי שלומנו מספרים, שבמוצאי יום כפורים היה מוהרנ"ת ז"ל מאד שמח, והכניס שמחה עצומה בלבבם של אנשי שלומנו, כי אז מכפרים על כל העוונות. ועיקר העצבות והעצלות בא מהעוונות, ועל-כן
כשנמחלים העוונות, האדם נעשה שש ושמח.
(אשר בנחל)
באמת, מידת השמחה עולה על הכול. והשמחה היא סימן שהוא זרע ברך ה' (עיין ספר המידות, אות שמחה, סימן כב), והאריז"ל גילה לאיש סודו, שלעיקר מדרגתו זכה להגיע על ידי תוקף השמחה שהייתה לו בשעת קיום המצוות, וזה הביאו אל השלמות וכו', "כי כשאדם עושה מצווה בשמחה, זה סימן שלבו שלם לאלוקיו" (שם, סימן א).
לאלו דברים נשגבים יזכה אדם בזכות מידת השמחה?
וזוכה להיות דבוק בו יתברך, ומחשבתו שהיא נשמתו תעלה למעלה למעלה בכל העולמות, למעלה מנפשין ורוחין ונשמתין, ותשיג את האור אין סוף ברוך הוא, בבחינת מטי ולא מטי (עיין ליקוטי מוהר"ן, חלק א, סימן כד) וידע וישיג בין קודם גזר דין לבין אחר גזר דין (עיין ליקוטי מוהר"ן, חלק א, סימן ה), ועל שמחת המצוות אמרו חז"ל (שבת ל:): "ושיבחתי אני את השמחה" (קהלת ח, טו) – זו שמחה של מצווה, "ולשמחה מה זו עושה" – זו שמחה שאינה של מצוה.
(אשר בנחל, מכתב תרע, אור ליום שני לסדר ואתחנן תשל"ב)
במה ישמח האדם?
כי באמת מי שיש לו רק מעט איזו התנוצצות אמונה בה' יתברך, בוודאי ראוי לו לשמוח תמיד כשזוכה לקיים מצוותיו יתברך כי (תהלים יט, ט): "פיקודי ה' ישרים משמחי לב, מצות ה' ברה מאירת עיניים", וזוכה לקים רצון הבורא יתברך שמו, היש שמחה כזו?!
ואף שמקים כל מצוותיו בקטנות גדולה ובדחקות עצומה, אף על פי כן כשיזכיר לעצמו, הלא סוף כל סוף מדוע אני עושה את זו המצווה, הלא הבורא יתברך ציוונו לעשות אותה, מזה בעצמו יהפוך את כל היגון והאנחה לשמחה עצומה, ברוך הוא וברוך שמו שעדיין אני מאמין בו יתברך, ואני מקיים מצוותיו הקדושות בכל יום, ואני מתעטף בציצית ותפילין בכל יום, ומתפלל ולומד תורה, ועוד מה שזוכה כל אחד מישראל לחטוף בכל יום ויום, כי אפילו הריקנין שבך, מלאים מצוות כרימון (ברכות נז.(.
(אשר בנחל, מכתב תרע, אור ליום שני לסדר ואתחנן תשל"ב)
מה יעשה אדם ויגיע לידי שמחה?
על כן שמחה זו מעלתה גדולה ונפלאה ונוראה מאוד מאוד, וכל מה שיעשה האדם פעולות להגיע למידת השמחה, מעלתו גדולה מאוד מאוד, ורבנו גילה לנו (שיחות הר"ן, סימן כ) שמרוב צרותיו ופגעי הזמן שעובר עליו, ההכרח שנמשך אל הצער והמרירות, אז אי אפשר לו להגיע אל מידת השמחה, כי אם כשישפיל את עצמו, ויעשה את עצמו כשוטה וירקוד מחמת שמחה (עיין, ליקוטי הלכות, נפילת אפיים, הלכה ד, אות ה).
(אשר בנחל, מכתב תרע, אור ליום שני לסדר ואתחנן תשל"ב)
מה דעתו של הרמב"ם בעניין השמחה בעבודת ה'?
ורבים שואלים על זה, ושמעתי כבר דיבת רבים על שיחה זו, שרוצים לומר שלא יצאה מפי רבנו, ובאמת הבל יפצה פיהם, כי דברי רבנו ממקום קדוש ועליון יסודותם וכו' וכבר קדמו בזה הרמב"ם ז"ל (בפרק ח, מהלכות לולב הלכה טו), וכתב: "השמחה שישמח אדם בעשיית המצווה ובאהבת האל שצווה בהן, עבודה גדולה היא, וכל המונע את עצמו משמחה זו, ראוי להיפרע ממנו, שנאמר (דברים כח, מז): 'תחת אשר לא עבדת את ה׳ אלוקיך בשמחה ובטוב לבב', וכל המגיס דעתו וחולק כבוד לעצמו, ומתכבד בעיניו במקומות אלו, חוטא ושוטה".
ועל זה הזהיר שלמה, ואמר (משלי כה, ו): "אל תתהדר לפני מלך", "וכל המשפיל עצמו ומקל גופו במקומות אלו, הוא הגדול המכובד העובד מאהבה". וכן דוד מלך ישראל אמר )שמואל ב ו, כב): "ונקלותי עוד מזאת, והייתי שפל בעיני", "ואין הגדולה והכבוד אלא לשמוח לפני ה' ", שנאמר (שם ו, טז): "והמלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה' " וגו', הרי לך בפירוש מדבריו הקדושים מעלת הזוכה לשמוח, ושבמידת השמחה אסור להגיס דעתו להיות חולק כבוד לעצמו, לא מתאים לרקוד באמצע השבוע .כי הרי קראו: חוטא ושוטה, ולהיפך כשמשפיל עצמו ורוקד מחמת שמחה לפניו יתברך, הוא הגדול המכובד העובד מאהבה.
וכבר ידוע לנו הכלל הגדול, אשר רבנו אינו נפרד ונבדל מהתורה כלל, הוא קשור ונעול בתורה, ואינו זז מהפשטות כהוא זה. ומובא בליקוט מוהר"ן (חלק א, סימן ), אשר הגאות היא עבודה זרה, כמו שכתוב (משלי טז, ה(: "תועבת ה' כל גבה לב", ודרשו מזה חז"ל (סוטה ד:): כל אדם שיש לו גסות הרוח כאלו כפר בעיקר ועובד עבודה זרה וכו', עיין שם. על כן כל הדינים שורין עליו, רחמנא ליצלן, כי עיקר הדינים מהסתרת אורו יתברך, שנפרד ממנו יתברך, חס ושלום, שאז עובר עליו מה שעובר – צרות ויסורים וכו'.
(אשר בנחל, מכתב תרע, אור ליום שני לסדר ואתחנן תשל"ב)
מהי מעלתו של האדם המתקרב לצדיק?
והעצה היעוצה לבטל את הגאווה והישות שלו, שיתקרב אל צדיק האמת, והצדיק נקרא רוח, כמו שכתוב (במדבר כז, יח): "איש אשר רוח בו", והוא מנשב בו רוחו (תיקוני זוהר, תיקון כא – מתורגם): והרוח הזו נושבת בששת פרקי הזרוע ובששת פרקי השוקיים.שמזה בא המחאת כף וריקודים, ובזה שמרקד ומכה כף אל כף, בזה מבטל ממנו את הישות, "זה לא מתאים", רק מקל כבודו ומשפיל את עצמו, ובזה בעצמו נמתקים ממנו כל הדינים והצמצומים.
(אשר בנחל, מכתב תרע, אור ליום שני לסדר ואתחנן תשל"ב)
כיצד ידע אדם אם הוא מקורב לצדיק?
על כן בזאת נדע אם אנו מקורבים אל צדיק האמת, אם אנו מתחזקים לרקוד בכל יום יהיה איך שיהיה, זה סימן שנכנסה בנו הרוח דקדושה, רוחו של הצדיק, ומנשבת בידיים וברגלים שלנו, ולהיפך כשנחסר מהשמחה אצלנו, זה סימן שאנו רחוקים מצדיק האמת לגמרי, והלימוד הזה הוא עמוק עמוק, כמובן למשכיל על דבר אמת, כי אף שחטא ופגם האדם בכל מיני חטאים ועוונות ופשעים שבעולם, ועבר, חס ושלום, כבר על כל התורה כולה, אף על פי כן אם אינו מחזק את עצמו להפוך את כל היגון ואנחה לשמחה עצומה, ידע שעדיין אינו מקבל מצדיק האמת כלל, והוא רחוק ממנו לגמרי.
(אשר בנחל, מכתב תרע, אור ליום שני לסדר ואתחנן תשל"ב)
מי גורם שעשועים גדולים בשמיים אפילו יותר מהצדיק הכי גדול?
כי אם היה מקורב אליו, לא היה בעצבות כלל, כי הייתה נשמעת לאוזניו ההתחזקות שלומד, ומגלה לנו שאין שום יאוש בעולם כלל, ודווקא כשהגרוע שבכל הגרועים שב אליו יתברך, הוא גורם שעשועים אצלו, שאינם עולים אפילו מהצדיק הכי גדול, וכעין שאמרו חז"ל (ברכות לג":(: במקום שבעלי תשובה עומדים, שם אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד,
כמובא בזוהר הקדוש (יתרו סט.- מתורגם): כשבא יתרו ואמר: "עתה ידעתי כי גדול ה' ", ( שמות יח, יא) אז התכבד והתעלה השם העליון של הקדוש ברוך הוא למעלה למעלה בכל העולמות כי זהו עיקר כבודו, כשבני אדם שהיו מחוץ לקדושה מקרבים את עצמן לפנים מהקדושה )עיין, ליקוטי מוהר"ן, חלק א, סימן יד).
(אשר בנחל, מכתב תרע, אור ליום שני לסדר ואתחנן תשל"ב)
מתי העצבות על העוונות מועילה?
ואף על פי שכתוב בספרי מוסר שעצבות על עוונות הוא טוב (עיין, ליקוטי הלכות, הודאה, הלכה ו, אות סז), אבל הבעל דבר והיכלי התמורות מתגברים בעצבות כזו, עד שמרחיקים על ידי זה מה' יתברך ביותר.
כי הדאגה על העוונות היא טובה, אם היה חוזר על ידי זה בתשובה, שמריבוי הפחד מהעוונות ישליך כל הבלי העולם הזה לגמרי, וישוב בתשובה שלמה כאשר היה נמצא בדורות שלפנינו וכו', אבל עכשיו בדורותינו אלה, מתרחקים דיקא על ידי ריבוי הדאגות, כי הקליפות והיכלי התמורות מחליפין את האמת, ומערבים את דעתו, ומכניסים בו יאוש ומרירות, עד שנופל יותר ויותר.
(אשר בנחל, מכתב תרע, אור ליום שני לסדר ואתחנן תשל"ב)
העצה – להתפלל לה' לחזור בתשובה מאהבה:
על כן עיקר העצה להפך הכול לשמחה יהיה איך שיהיה, ולעשות תשובה מאהבה, ולומר בפה מלא: "ריבונו של עולם, ריבונו של עולם, איך שהוא אני עושה תשובה מאהבה מרוב אהבתי אליך", וירחיב בזה את הדיבור מאוד מאוד. וכבר האריך בזה הרב בעל החרדים (בפרק א, סימן ה, עד סימן יא, עיין שם דברים נפלאים( מצות עשה לאהבה את ה', שנאמר (דברים ו, ה): "ואהבת את ה' אלקיך" וכו', עיין שם, וכבר אמרו חז"ל (סוטה לא.): "גדול העושה מאהבה יותר מן העושה מיראה" וכו', עיין שם.
ועל ידי זה לעולם לא יפול, ויהפוך את כל היגון לשמחה יהיה איך שיהיה.
(אשר בנחל, מכתב תרע, אור ליום שני לסדר ואתחנן תשל"ב)