גדולה ושפלות – גדולת הצדיקים ושפלותם בעיני עצמם

	בעל התניא זי"ע

מעלה עצומה היא להתראות עם הצדיקים האמיתיים ולשמוע מפיהם תורה • הסימן שאדם מקורב לצדיק אמיתי – שנמשכת עליו שפלות • גדולי הצדיקים קיימו את מצוות כיבוד אב ואם בדקדוק רב ובכך לימדו אותנו את חשיבותה של מצווה זו • דברי התורה שנאמרו בשולחנו הטהור של כ"ק מוהרא"ש שליט"א בסעודת שלישית בשבת קודש פרשת ויחי ה'תשע"ג

שבת זו, היתה שבת עליה לתורה לנכד מוהרא"ש נ"י שקורין "אויפרוף". בסעודה ראשונה, דבר מוהרא"ש נ"י דבורים נוראים ונפלאים מאוד, על פי דברי רבנו ז"ל בלקוטי מוהר"ן חלק ב' סימן ע"ב, המדבר מן הגדלה שמקבלים מן הצדיק, ושעקר הגדלה היא שפלות, עין שם.

 ♦ ♦ ♦

הביקור של בעל התניא אצל רבנו ז"ל

פתח ואמר מוהרא"ש נ"י, התגלות תורה זו של רבנו ז"ל, היתה בשבת קדש פרשת יתרו שנת תק"ע, כשבא הרב הקדוש רבי שניאור זלמן מליאדי זי"ע בעל התניא והשלחן ערוך אל רבנו ז"ל להיות אצלו בשבת קדש, כי בעל התניא זי"ע ישב בתפיסה נ"ג יום, על עלילה של שקר שהעלילו עליו אנשי בליעל, ובשעה שישב בתפיסה, נתגלה אליו הבעל שם טוב הקדוש זי"ע והמגיד הגדול והקדוש רבי דב בער ממעזריטש זי"ע, ושאל אותם, האם יפסיק את דרכו בקודש, לגלות ולפרסם תורת החסידות בעולם, ואמרו לו, אדרבה, מעכשו יתאזר ביתר שאת וביתר עוז לגלות תורת החסידות בעולם, ואז שחררו אותו מבית האסורים, ויצא וחיבר את ספר התניא הקדוש, הכולל נ"ג פרקים, כנגד נ"ג יום שישב בבית הסהר, והיה סובב והולך בכמה עירות להתועד עם צדיקי הדור, לקבל מהם התחזקות, ובא אל רבנו ז"ל על שבת קדש פרשת יתרו, ורבנו ז"ל קרב אותו מאד, וציוה לאנשיו לכבד אותו, ואמר להם, "תנו כבוד לשר האלף", וציוה גם לאחד מאנשיו, לתן לו סכום גדול של כסף, ואז בהיותו אצלו בשבת קדש, אמר רבנו ז"ל תורה זו, המדברת מעוצם המעלה להתראות עצמו עם הצדיק האמת, ואיך שמקבלים גדלה על ידו.

מעלת מי שמתראה עם הצדיק – הצדיק מאיר עיני האדם לראות אלקותו יתברך

ואומר רבנו ז"ל (מוהרא"ש נ"י חזר על כמה נקדות שבתורה זו של רבנו ז"ל), דע, שלראות את עצמו עם הצדיק האמת, הוא גם כן דבר גדול מאד, בודאי כשזוכין לשמוע מפיו תורה, הוא מעלה יתרה, אבל גם כשאין שומעין תורה, הראיה לבד, שזוכין לראות את עצמו עם הצדיק, הוא גם כן טוב מאוד, כי על ידי שרואין את עצמו עם הצדיק – על ידי זה מקבלין גדולה, ועיקר הגדולה היא שפלות וכו', עין שם כל זאת בדברי רבנו ז"ל.

והסביר מוהרא"ש נ"י, כי הנה ההתקרבות לצדיק וההתראות עמו, הוא דבר גדול מאד, כי הצדיק מאיר עיני האדם לראות אלקותו יתברך, שזוהי ה"גדולה" הגדולה ביותר, שיכולין לזכות אליה, לראות אלקותו יתברך מכל דבר, וזוהי פעלת הצדיק בכל ימי חייו, להאיר עיני הבריות באור אלקותו יתברך, ולהוציא אותם מכל מיני חושך, עד שיאירו שכלם באור גדול מאוד, ולכן כשרואה עצמו עם הצדיק, ומכל שכן כששומע תורה מפיו, זה מאיר עיניו, ומזכך שכלו, עד שזוכה לראות אלקותו יתברך. 

ומובא בספר הקדוש "קדושת לוי" (פרשת ויגש), ששמע מהמגיד הקדוש ממעזריטש זי"ע, שכמו שיש אור וחושך בעולם, כך יש בשכל האדם אור וחושך, ואיך זוכים לגרש החושך מן השכל ולזכות לאור? על ידי שרואה את הצדיק ושומע דיבורים יוצאים מפיו, על ידי זה מזדכך השכל ומאירות העינים, שזהו פרוש הפסוק (בראשית מ"ה), "והנה עיניכם הרואות ועיני אחי בנימין", שעיניכם מאירות ונזדכך השכל שלכם, מחמת "כי פי המדבר אליכם", עין שם, ולכן הוא דבר גדול מאוד לראות עצמו עם הצדיק בכל עת, ולשמוע דיבורים קדושים מפיו, כי על ידי זה נזדכך שכלו, וזוכה ל"גדולה" אמתית, הינו לראות אלקותו יתברך מכל דבר.

עיקר הגדולה היא שפלות ולא ענוה פסולה

ואומר רבנו ז"ל, שעיקר הגדולה היא שפלות, כי סימן שאדם זכה לגדולה אמתית, ורואה אלקותו יתברך מכל דבר, אם נופלת עליו שפלות, ומכיר שכל מה שיש לו, הכל ממנו יתברך לבד, כי אין הפרוש של שפלות, שאדם ישפיל ויגנה את עצמו, ויחזר ויאמר תמיד לעצמו, "איני כלום" "איני כלום", ויחשוב בדעתו כאלו אינו שוה כלום, כי זו נקראת ענוה פסולה, שהיא ענוה של הסטרא אחרא, והיא מניעה גדולה לעבודת השם יתברך, כי מחמת שנדמה לו שאינו שוה כלום, לכן אינו מרים לבו לעסוק בתורה ובעבודת השם ה' כראוי, ומפסיד מה שמפסיד על ידי זה חס ושלום, אלא עיקר הפירוש של שפלות, להכיר שבודאי יש לו כחות עצומים לעשות הכל, אבל כל כחו וגבורתו באים ממנו יתברך לבד, ובלעדו יתברך, אין לו כלום, ואז אין השפלות שום מניעה לעבודת השם יתברך, אדרבה, השפלות מסירה מעליו כל מיני ישות וענוה פסולה, ובבואו לעסוק בעבודת השם, מרים ומגביה לבו, ויודע שעבודתו חשובה מאד לפניו יתברך, וכמו שכתוב (דברי הימים ב' י"ז) ויגבה לבו בדרכי ה' (לקוטי מוהר"ן חלק ב' סימן קכה), ולכן עיקר הגדולה היא השפלות, להכיר אלקותו יתברך מכל דבר, ולדעת, שכל מה שיש לו, ממנו יתברך לבד, וזו נקראת "גדולה" באמת.

על ידי שמתבונן באלקות זוכה לשפלות

וכל זה מקבלים מן הצדיק האמת, כי הצדיק מאיר עיני שכלו באור אלקותו יתברך, עד שמביא אותו לגדולה אמתית, להתחיל להתבונן באלקותו יתברך מכל פרטי הבריאה, ובאותה עת מאירה בו גם שפלות אמתית, עד שמתחיל להכיר שאין לו כלום בלעדו יתברך, וכל מה שמקבל גדולה יותר, נכנסת בו שפלות יותר, וזה הסימן שקבל "גדולה" באמת, כשנכנסת בו שפלות עצומה, והוא בטל ומבטל בעיני עצמו לגמרי, ועל כן אשרי הזוכה להיות מקורב אל צדיק אמיתי, ולראות עצמו עמו בכל עת, כי אז יזכה לקבל ממנו גדלה ושפלות אמתית, ויחיה חיים טובים ונצחיים בזה ובבא לנצח, אשרי לו ואשרי חלקו.

ענין הקפדה על יוסף שהנהיג עצמו ברבנות

וקישר מוהרא"ש נ"י את הענין הנ"ל לפרשת השבוע בקשר נורא ונפלא מאד, כי הנה מצינו בסוף הפרשה הסתלקות יוסף הצדיק, וכמו שכתוב (בראשית נ') וימת יוסף בן מאה ועשר שנים וגו', ואמרו חכמינו הקדושים (ברכות נ"ה.), מפני מה מת יוסף קודם לאחיו, מפני שהנהיג עצמו ברבנות, ועוד אמרו (פרקי דרבי אליעזר פרק ל"ח) עשרה פעמים אמרו בני יעקב ליוסף, עבדך אבינו, ושמע יוסף ושתק, ושתיקה כהודאה דמיא, לפיכך נתקצרו מחייו עשרה שנים, עין שם, ויש להבין הקשר בין שני מאמרים אלו, הנהגות יוסף ברבנות, וענין השתיקה על כבוד אביו, מה הקשר ביניהם, וגם הלא יוסף הצדיק קיים מאוד כיבוד אב, כי בבחרותו הזדרז מאד במצות אביו, ללכת לראות שלום אחיו, אף על פי שידע ששונאים אותו ביותר, ולכן יש להבין, למה במצרים היתה תביעה עליו, שלא נזהר בכבוד אביו בתכלית השלמות? והנה על פי דברי רבנו ז"ל הנ"ל מובן הענין מאוד, כי מאחר שזכה יוסף לגדולה במצרים, והשם יתברך הרים אותו למעלה עליונה, להיות משנה למלך, ולהשפיע מזון ובר לכל הארץ, דיקא מחמת עליתו לגדולה, היה צריך גם לשפלות יתרה, ולהיות כבודו בטל ומבטל לגמרי לפני כבוד אביו, כי כפי הגדולה, כן צריך להיות השפלות, ולכן דיקא מחמת שקבל רבנות ומנהיגות במצרים, היה צריך להתנהג בשפלות יתרה כלפי אביו, ולדקדק מאד בזה, עד כחוט השערה.

וזהו גם מה שכתוב בפרשת השבוע, שהיה ויכוח בין יוסף ואביו, ולבסוף הוצרך יוסף לבטל דעתו לדעת אביו, וכמו שכתוב (בראשית מ"ח) וירא יוסף כי ישית אביו יד ימינו על ראש אפרים וירע בעיניו, ויתמך יד אביו להסיר אתה מעל ראש אפרים על ראש מנשה, ויאמר יוסף אל אביו לא כן אבי כי זה הבכר שים ימינך על ראשו, וימאן אביו ויאמר ידעתי בני ידעתי וגו', כי כפי מעלתו הגדולה של יוסף הצדיק, לא היה ראוי להתערב בהתנהגות אביו כלל, כי כפי הגדולה, כן השפלות, ויוצא מזה לימוד נורא לדורות, שכל מה שאדם זוכה לעלות לגדולה, כן צריך להשפיל עצמו בהשפלה יתרה, ולדקדק מאוד בכל המצוות בכלל, ובמצות כבוד אב בפרט, עד נקודה אחרונה.

מצות כבוד אב ואם – "חמורה שבחמורות"

והנה מצות כבוד אב ואם, נקראת בדברי חכמינו הקדושים (תנחומא כי תצא) "חמורה שבחמורות", כי היא כוללת המון פרטים ודקדוקים, לשמור על כבודו של אביו בתכלית הזהירות, וצריכין לבקש הרבה מהקדוש ברוך הוא, שיזכה לקיים אותה בתכלית השלמות, וכל כך חמורה מצות כבוד אב ואם, עד שאסור אפלו להכריע את דברי אביו, ולומר "נראין דברי אבא" (שלחן ערוך יורה דעה סימן ר"מ סעיף ב'), כי אין לבן להתערב בדברי אביו כלל, רק לשרתו באהבה ויראה, ולעשות לו נחת רוח בכל מה שיכול.

"וזוהי פעלת הצדיק בכל ימי חייו, להאיר עיני הבריות באור אלקותו יתברך, ולהוציא אותם מכל מיני חושך"

מוסרו של הרב מטאקאי בחובת כבוד אב

וסיפר מוהרא"ש נ"י, ספור נפלא, מאביו הגאון הקדוש מטאקאי בעל ה'מנחת זאב' זי"ע, שקרה עמו בהיותו ילד בן תשע שנים בבית אביו הגאון הקדוש רבי אלכסנדר זושא שיק זי"ע, שבא באיזה יום הביתה, וראה את אביו מתוכח בלמוד עם איזה למדן, והיו מתוכחים בפשט של איזה תוספות במסכת גטין, והיו צעקות גדולות ביניהם, כדרך לומדים שמתוכחים ומפלפלים יחד, ושמע איך שהלמדן צועק על אביו "אינך יודע פשט בתוספות, ואינך לומד פשט נכון", וחרה לילד מאוד, שאחד יצעק על אביו שאינו לומד פשט טוב ונכון בתוספות, ויבזה אותו כך, ונגש סמוך אליהם, והסתכל על איזה תוספות הם מפלפלים, והלך מיד אל חדר אחר, ולקח גמרא מסכת גיטין, ולמד בזריזות את כל הדף גמרא עם רש"י ותוספות, עד שנתברר לו שהצדק עם אביו, וחזר מיד אל החדר שהיו מפלפלים בו, וענה ואמר אל הלמדן שהיה מפלפל עם אביו, סליחה, אבל אתה אינך לומד טוב, ואינך יודע פשט בתוספות, והצדק עם אבי, ולפני שהיה יכול להמשיך דיבורו בבאור דברי התוספות, הסתכל עליו אביו בעין של הקפדה, וברח הילד מן החדר בבהלה גדולה, מרב פחד של הקפדת אביו, ואחר שגמרו הפלפול והוכוח שלהם, קרא לו אביו ופתח לפניו שלחן ערוך יורה דעה סימן ר"מ, הלכות כבוד אב ואם, והראה לו שאיסור גמור הוא לומר "נראין דברי אבא", כי אין רשות לבן להכריע בדברי אביו כלל, והוכיח אותו בתוכחת מגלה, על שרצה להוכיח ללמדן, שהצדק עם אביו, ונשארה התוכחה הזאת חקוקה במוחו כל ימי חייו, עד שגם ימים ספורים לפני הסתלקותו, ספר אביו של מוהרא"ש נ"י את הסיפור הזה למוהרא"ש נ"י, וסיים אז לומר לו, "ועד היום איני זוכה להבין למה אחר דברי התוכחה הנזכרים שאמר לי אבי זי"ע, מדוע לא צבט בלחיי דרך חיבה או אמר לי כמה דברי שבח, על אשר הצלחתי בזמן מעט כזה, לעבור על כל הדף גמרא רש"י ותוספות, ולהבין שהצדק עם אבי, כי הייתי סך הכל רק בגיל תשע שנים, אבל אבי זי"ע לא נתן לי שום צביטה, ולא אמר לי שום דברי שבח, רק דברי תוכחה אלו", וכנראה מצות כבוד אב כל כך חמורה, עד שאין לותר על שום נקודה כלל.

דבקותו של הרב הקדוש מסקווער באביו הקדוש זי"ע

עוד ספר מוהרא"ש נ"י, מעצם הזהירות הנדרשת במצות כבוד אב ואם, מהרב הקדוש רבי יעקב יוסף מסקווער זי"ע, שהיה נזהר ומדקדק במצות כבוד אב באפן יוצא מן הכלל, ופעם  ביום היארצייט (הלולא) של אביו, הרב הקדוש רבי דוד מסקווער זי"ע, ערך בנו רבי יעקב יוסף סעודה בבית מדרשו בעיר וויליאמסבורג, לכבוד ההלולא של אביו, ובסוף הסעודה בקש אחד מהחסידים שיספר להם איזה סיפור או עובדא מהאבא שלו, פתאום נעשו פניו של רבי יעקב יוסף ז"ל חורים כסיד, ומיד נטל מים אחרונים וברך ברכת המזון בבהלה גדולה, וברח למעלה לבית דירתו, ופרץ בבכיה רבה ועצומה, ובכה מאין הפוגות, והרבנית לא ידעה מה קרה עמו, ושאלה אותו, למה בוכה כל כך, וענה ואמר לה: "דער הייליגער טאטע (האבא הקדוש), היה כל כך צנוע ומוסתר כל ימי חייו, ולא רצה שבני אדם ידעו ממנו כלל, והאיש הזה בקש ממני שאספר סיפור ממנו…" והמשיך לבכות בבכיות עצומות, ולא היה יכול להרגיע את עצמו. ואמר מוהרא"ש נ"י שהבין מן הספור הזה, איך היה דבוק ואדוק כל כך באביו הקדוש, והיה נזהר כל כך במצות כבוד אב, עד שכל נקודה של רצונו היה אצלו קודש קודשים, ומכיון שידע שרצונו היה להיות מוסתר מבני אדם, לכן מיד שאחד בקש אותו שיספר סיפור ממנו, זה זעזע אותו לגמרי, ומזה כבר יכולים להבחין גדלותו של אדם, הינו מעצם מסירת נפשו על מצות כבוד אב ואם, והוא סימן על אדם גדול באמת.

סיבת התנגדות הרב הקדוש הנ"ל לחסידי ברסלב

[ואמר מוהרא"ש נ"י בדרך אגב, שמן הסיפור הזה, כבר מובן מאוד, מאין התחילה כל ההתנגדות שלו על חסידי ברסלב, כי העיר סקווער במדינת אוקראינא, יושבת על אם הדרך בין עיר בארדיטשוב לעיר אומן, וחסידי ברסלב, בנסעם מאומן לבארדיטשוב, להשתטח על ציונו הקדוש של הרב הקדוש רבי לוי יצחק מבארדיטשוב זי"ע, היו מתאכסנים בביתו של רבי דוד מסקווער ז"ל, והוא היה מקרב אותם מאוד, ונותן להם אוכל בשפע, ובסבר פנים יפות, והנה הדבר ברור, שהיו כמה אנשים, שלא התנהגו כנגדו בדרך ארץ גדול, כמו שראוי להתנהג לפני אדמו"ר ומנהיג מפורסם, ומן הסתם אמרו לו, רבי דוד, אולי תן לנו עוד קצת דגים ועוד קצת בשר וכו', והנה הבן שלו רבי יעקב יוסף הנ"ל, היה נמצא שם כל הזמן, וראה איך שלא התנהגו כלפי אביו בדרך ארץ כראוי, ואצלו היה כבוד אביו שוה לכבוד המקום, ולכן נתהפך עליהם למתנגד, והכל מוגדל מצות כבוד אב ואם שלו, וברור שזה היה המקור של ההתנגדות שלו, ואדרבה יכולים ללמד ממנו גדל מעלת מצות כבוד אב ואם, ואיך שצריכין להזהר בה בתכלית הזהירות].

מעשה נורא מלפני התגלות הבעל שם טוב זי"ע

גם סיפר מוהרא"ש נ"י, מעצם השפלות של הצדיקים, שכל מה שזוכין לגדולה, יותר משפילים את עצמם, עד שכבודם בטל ומבטל לגמרי, כי לפני התגלות הבעל שם טוב הקדוש, זכותו תגן עלינו, הודיעו לו מן השמים, כי הוא עדין צריך לשמש תלמיד חכם אמיתי, ולקיים מצות שימוש תלמידי חכמים, ובא הבעל שם טוב הקדוש זי"ע, להגאון הצדיק רבי אפרים זי"ע, בנו של ה"חכם צבי" זי"ע שהיה מגיד מישרים בקהילה קדושה בראד, כדי לשמש אותו, ורבי אפרים זי"ע היה איש חלוש מאוד, ועני מרוד, והיתה דרכו לשכב במטה מכוסה עם שמיכה גם באמצע הקיץ, כי היה תמיד קר לו, ובא הבעל שם טוב אל ביתו, וראה ששוכב במטה וקר לו מאוד, ורצה להסיק לו התנור, ולחמם את הבית, כדי לשמש אותו, ושאל אותו אם יש עצים בבית, ואמר לו רבי אפרים זי"ע, יש קצת עצים, אבל עדין אינם מוכנים להסקה, שכן אין מי שיחטוב אותם, ואמר לו הבעל שם טוב זי"ע, הכנת עצים להסקה זוהי מלאכתי, ועמד וחטב כמה עצים והסיק את התנור, ובאותה שעה לא היתה אשת רבי אפרים זי"ע בבית, וכשבאתה ומצאה לתמיהתה הדירה חמה, וראתה חסרון העצים, התחילה לצעק "מי בזבז את העצים? הרי צריכים אותם לתוקף החרף! וכשראתה את הבעל שם טוב זי"ע, הבינה מיד שהוא הסיק את התנור, והתחילה לצועק עליו, ולבזות אותו, והבעל שם טוב הקדוש זי"ע שמע ושתק, ולא ענה שום דבר, וכאשר יצאה מן החדר, אמר רבי אפרים זי"ע להבעל שם טוב זי"ע, אבקש אתכם שלא תתרעמו על זוגתי, כי הדחקות הביאה אותה לידי מרירות וכעס, וכשהאשה צועקת מוכרחים לידום ולקבל בשתיקה, ועל ידי זה נמתקים הדינים מעל האדם, אנא תחכה קצת, ותראה דבר חשוב, שתוכל ללמד ממנו הרבה.

קטרוג המלאך והעונש שקבלו

לא עבר הרבה זמן, ופתאום הגיעו איש זקן ואשה זקנה לבית רבי אפרים זי"ע, ומריבה גדולה ביניהם, ואחד צועק על השני, ורוצים רק להתגרש, וענה ואמר רבי אפרים זי"ע לבעל, הרי תפסיק כבר לקטרג על נשמות ישראל – לכו לכם! ויצאו מלפניו, וענה ואמר רבי אפרים זי"ע להבעל שם טוב זי"ע, הנה אפרש לכם מה שראיתם, תדעו, שפעם עליתי לבית דין של מעלה, וראיתי שדנים יהודי על חטאיו, והוא טוען על כל חטא וחטא שמזכירים לו, "אשה רעה היתה לי, והיא גרמה לי כך", לבסוף, כשעמד בית דין של מעלה לקבל טענותיו, קם מלאך אחד וקטרג: "מה פרוש הדבר הזה שהוא טוען, כי אשתו הרעה גרמה למעשיו? האם היה צריך לשמוע בקולה בענין של חטא?! כששמעתי דברי קטרוג אלה, המשיך רבי אפרים זי"ע, אמרתי למקטרג, "האם בעל נסיון אתה, שהיתה לך אשה רעה ועמדת בנסיון?" ודברי מצאו חן לפני הבית דין של מעלה, והוציאו פסק דין, כי על המלאך להתגלגל ולרדת למטה ולהיות בעל לאשה רעה, ורק לאחר מכן, כאשר יחזור מעולם הזה לבית דין של מעלה, יוחלט מה לעשות עם אותו יהודי, והנה זה היה היהודי הזקן שהיה כאן מקודם, שהוא המלאך שירד מן השמים, והתחתן עם אשה רעה, וסבל ממנה מה שסבל, והגיע הזמן שהוא צריך לחזור למעלה, ולכן אמרתי לו, שמעתה יחזור למעלה וכבר לא יקטרג על נשמות ישראל, כי ראה מה נקרא לסבול מאשה רעה, וסים רבי אפרים זכותו תגן עלינו, ולכן תדונו גם את אשתי לכף זכות, כי אינה אשה רעה, רק העניות והדחקות הביאה אותה לידי כעס, והרי אתם רואים מן הסיפור השני, שלפעמים על ידי אשה רעה נמתקים הדינים מעל האדם, ונתן הבעל שם טוב זי"ע שבח והודאה להשם יתברך, שזכה לשמש תלמיד חכם אמתי, וללמד אצלו דברים נוראים כאלה.

הרי רואים מסיפורים אלו יגדל מסירות נפשם של הצדיקים לקיים מצות כיבוד אב ואם, וגם עצם ביטולם ושפלותם, אף שיש להם גדולה וכבוד, אף על פי כן לא אכפת להם על בזיון כבודם כלל.

הלמוד לחתן – שררה ושפלות

וזה לימוד עצום לחתן ביום חופתו, שהולך עכשו להקים בית נאמן בישראל, וזוכה לשררה וגדולה בתוך ביתו, שעליו לדעת, שכפי עליתו לגדולה, כן צריך להיות שפלותו ובטולו, שיהיה עלוב בתוך ביתו, ואף פעם לא יענה קשות לאשתו, ואפלו אם האשה לפעמים מקפדת על איזה ענין וצועקת, עליו לסבול בשתיקה, ולדעת שיש בזה המתקת הדינים, ולהכניס עצמו בתורה ובתפלה ביותר, שזהו עקר הכבוד והגדולה, ולבסוף בודאי יתהפך הכל לטובה, וישרה שלום נפלא בבית.

גדולת וקדושת יום החופה והעת רצון שבו

גם על חתן לפני חתונתו לזכר היטב, שיום החופה הוא עת רצון נורא ונפלא מאד, ובו יכולים לפעול כל משאלות לבו לטובה על כל החיים, וצריכין להתפלל אז על כל פרטי החיים, מן הגדולים והחשובים, עד הקטנים והקלים, וכידוע הספור, שפעם באה מרת אדל עליה השלום בת רבנו ז"ל אל רבנו ז"ל, כמה חודשים אחרי חתונתה, בקובלנא לפני אביה, שסובלת מרות מאיזה משרתת העושה לה צרות ויסורין, ואינה יודעת לשית עצה עמה, ושאל אותה רבנו ז"ל, בתי, האם התפללת על זה ביום חופתך?… והבינו אנשי שלומנו משיחה זאת של רבנו ז"ל, שכל כך גדול יום החופה, שצריכין להתפלל אז על כל סוגי דברים, הן גדולים והן קטנים, עד שאפילו על דבר כזה, שתמצא משרתת טובה, ושלא תסבול ממנה צרות ויסורין, גם על זה צריכין להתפלל, כי אז יכולים לפעול את הכל, וכבר התבטא פעם הרב הקדוש רבי נפתלי צבי מראפשיץ זי"ע, שיום החופה הוא כל כך גדול, וחבל שמסרו אותו ליד ילדים קטנים… ולכן אשרי החתן והכלה שאינם בטלנים, ומנצלים יום חופתם באמירת תהלים ובתפילה ובהתבודדות, כי על ידי זה ירויחו רווחים עצומים על כל החיים. 

והשם יתברך יעזור שתהיה החתונה בשעה טובה ומוצלחת, ויבנו בית נאמן בישראל עם שלום בית אמתי, ונזכה כולנו לרוות רוב נחת דקדשה מכל יוצאי חלצינו, עדי נזכה לראות בשמחתן הגדולה של ישראל, בביאת משיח צדקנו במהרה בימינו אמן ואמן. 

לכל המאמרים במדור משולחנו של צדיק >