ונפרעין מן האדם מדעתו ושלא מדעתו • כלומר ששואלין דעתו ואף על פי כן הוא שלא מדעתו והוא עניין עמוק מאוד • דברי התורה שנאמרו בשולחנו הטהור של כ"ק מוהרא"ש זי"ע בליל שבת קודש פרשת ויגש ה'תשע"א |
||||
|
||||
בליל שבת קודש בסעודה ראשונה, דיבר מוהרא"ש זי"ע דיבורים נוראים ונפלאים מאד על פי דברי רביז"ל בליקוטי מוהר"ן חלק א' סי' קי"ג, המדבר מגזר דין שאדם פוסק על עצמו, עיין שם.
♦ ♦ ♦ ונפרעין מן האדם מדעתו ושלא מדעתו פתח ואמר מוהרא"ש ז"ל, רביז"ל אומר, איתא במשנה (אבות פרק ג) ונפרעין מן האדם מדעתו ושלא מדעתו, כי שמעתי בשם הבעל-שם-טוב: כי קודם כל גזר דין שבעולם חס ושלום, מאספין כל העולם אם מסכימין להדין ההוא, ואף את האיש בעצמו שנגזר עליו הדין חס ושלום, שואלין אותו אם הוא מסכים, אזי נגמר הדין חס ושלום, והענין, כי בודאי אם ישאל לו בפירוש על עצמו, בודאי יכחיש ויאמר שאין הדין כן, אך מטעין אותו, ושואלין אותו על כיוצא בו, והוא פוסק הדין, ואזי נגמר הדין, וכענין שמצינו בדוד המלך עליו השלום, בבוא אליו נתן הנביא וכו', וסיפר לו מעשה האורח (שמואל ב י"ב), ענה ואמר: חי ה' וכו', ואת הכבשה וכו', אזי נפסק הדין על דוד כאשר יצא מפיו, וזהו ונפרעין מן האדם מדעתו, כלומר ששואלין דעתו, ואף על פי כן הוא שלא מדעתו, כי אינו יודע שהדין הוא עליו: והענין הוא עמוק מאד, איך שואלין כל אדם, כי בכל הדיבורים וסיפורים שאדם שומע, ימצא שם דברים גבוהים ורמים, וצריך ליזהר בזה מאד, לבלי לגמור הדין עד שישנה וישלש, כי הוא סכנת נפשות, והדברים עתיקים, כי יש בזה בענין סיפורי דברים ענינים גבוהים: וזה (ברכות ה:): 'חביבין עליך יסורין אמר לו לא הן וכו', הב לי ידך, יהב לה ידא ואוקמיה', כלומר אם אין אתה חפץ בהם, הב לי ידך על זה, שאין אתה רוצה בהם באמת, עד כאן לשון רביז"ל. והסביר מוהרא"ש ז"ל, כי הנה רביז"ל מלמד אותנו מוסר גדול בתורה זו, שיזהר אדם מאד מאד מלפסוק דין על איזה בן אדם, יהיה מי שיהיה, כי יכול להיות שאז פוסק דין על עצמו, כגון אם שואלים אותו, מה דין של בן אדם שעשה כך וכך? ועל פי רוב כששומע שאחד עשה איזה עוול או מעשה שלא כהוגן, מתרגז מאד, וקופץ ופוסק עליו שמגיע לו עונש חמור וקשה, ובינתיים אינו מבין שבזה הוא פוסק את הדין על עצמו, כי גם הוא עשה מעשה כזה או כיוצא בו בימים הקודמים, רק שכח ממנו, ונדמה לו שנפטר מן העונש, אבל הקדוש ברוך הוא מאריך אף וגבי דיליה, שאם אינו חוזר בתשובה, אזי לבסוף מקבל את עונשו, אבל לפני שמענישין אותו, שואלים את דעתו, מהו הוא פוסק על מעשה כזה? ואיזה עונש מגיע לאדם זה? ומחמת שאין שואלים אותו על עצמו בפירוש, כי אז היה בוודאי היה מתרץ עצמו בכל מיני תירוצים, רק שואלים אותו על אדם אחר, לכן פוסק עונש חמור וקשה, וכפי שפוסק, כן נפסק על עצמו, רחמנא ליצלן, ולכן החכם והמבין מדעתו, אף פעם לא יפסוק דין ועונש על שום בריה בעולם, רק תמיד יתחמק ויאמר "איני יודע", וכמו שאמרו חכמינו הקדושים (ברכות ד.) למד לשונך לומר איני יודע, כי אז יפטור מעל עצמו כל מיני עונשים קשים ומרים, ויזכה לחזור בתשובה באמת. ולכן הכלל היוצא מדברי רביז"ל הוא, שראוי לאדם להיזהר מאד בכל מעשיו, ולא לצער שום בריה שבעולם, כי יקבל את הכל בחזרה – מדה כנגד מדה, וכן ראוי להיזהר מאד לא לפסוק שום דין ועונש על שום בריה שבעולם, כי בזה פוסק עונש על עצמו מדה כנגד מדה, ולכן יותר טוב מתחילה להיזהר מאד, שלא לצער שום בריה, ואז לא יבא לידי עונש וצער, ויחיה חיים טובים ומתוקים בזה ובבא לנצח, אשרי לו ואשרי חלקו. וקישר מוהרא"ש ז"ל את הענין הנ"ל לפרשת השבוע בקשר נורא ונפלא מאד, כי הנה כל התנהגותו של יוסף עם אחיו, לפני שהתוודע אליהם, וגם אחר כך, היתה כדי ללמד אותם את הלימוד הזה, שיזהרו מאד שלא לצער שום בריה, כי מקבלים חזרה כל דבר מדה כנגד מדה, וכמו שאירע ליהודה, שאמר ליעקב (בראשית ל"ז) "הכר נא" הכתונת בנך היא אם לא, ומדה כנגד מדה אמרה אליו תמר (שם ל"ח), "הכר נא" למי החותמת והפתילים והמטה האלה, וכמו שאמרו חכמינו הקדושים (בראשית רבה פרשה פ"ד סי' י"ט), אמר הקדוש ברוך הוא ליהודה, אתה אמרת הכר נא, חייך שתמר אומרת לך הכר נא, וכל זה נכלל בדברי רביז"ל, שאדם פוסק הדין על עצמו מדעתו ושלא מדעתו, כי כשיהודה אמר לאביו "הכר נא", בזה פסק על עצמו שגם תמר תגיד לו "הכר נא", וקיבל צער ועונש במילים אלו, מדה כנגד מדה.
גם מה שנכנס יהודה בעובי הקורה להחזיר את בנימין ליעקב, כי יהודה נעשה ערב בעד בנימין, וכמו שכתוב (בראשית מ"ד) כי עבדך ערב את הנער מעם אבי לאמר, אם לא אביאנו אליך וחטאתי לאבי כל הימים, ופירש"י, ואם תאמר, למה אני נכנס לתגר יותר משאר אחיי, הם כולם מבחוץ ואני נתקשרתי בקשר חזק, להיות מנודה משני עולמות, עיין שם, כי גם בזה פסק עונש על עצמו, כי מחמת שנידה את עצמו משני עולמות, ולא הפר נידויו, היו עצמותיו מגולגלות בארון ארבעים שנה במדבר, עד שעמד משה וביקש עליו רחמים (מכות י"א:), נמצא, שבכל דבר שאדם מדבר, ראוי להיזהר מאד שלא יפסוק רע, לא על עצמו ולא על אחרים, כי כדבריו כן יקום, וכמו שאומר רביז"ל (ליקוטי מוהר"ן חלק ב' סי' א'), כשאדם יושב לדבר בחבירו זה בחינת ראש השנה, שהוא יושב ודן את חבירו, וצריך להיזהר מזה מאד, ולהסתכל על עצמו היטב אם הוא ראוי לזה לשפוט את חבירו וכו', עיין שם, ובפרט כשדן את חבירו, באותו שעה הוא באמת דן את עצמו, ולכן ראוי להיזהר בזה מאד. והנה יוסף הצדיק רצה למסור להם לימודים אלו, שישמרו מאד לא לצער שום בריה, ולכן אמר להם בלכתם ממנו (בראשית מ"ה), אל תרגזו בדרך, שלא ירגזו ויכעסו זה על זה מחמת מכירתו, שלא יגיע להם עוד שום צער מחמת מכירתו, וכמו שפירש"י, שהיה דואג שמא יריבו בדרך על דבר מכירתו, להתוכח זה עם זה ולומר, על ידך נמכר, אתה ספרת לשון הרע עליו וגרמת לנו לשנאתו, עיין שם, כי לא רצה יוסף לגרום להם צער נוסף, וגם מסר להם במילים אלו, שישמרו מאד לא לצער אחרים בשום פנים ואופן, וכמו שפירש בעל הטורים (פסוק כ"ד), אל תרגזו בדרך, אל תסמכו עלי לומר, אחינו גדול הארץ, לעשות עוול לשום אדם, אלא אל תרגזו לשום אדם בדרך לילך על שדה זרועה, עיין שם, כי עכשיו שאחיהם מלך, אולי יסמכו עליו לצער אחרים, ולא יפחדו מעונש, כי הרי אחיהם מלך, על זה אמר להם אל תרגזו בדרך, כי לצער אחרים הוא עוון חמור מאד, ולבסוף מקבלין הכל חזרה מדה כנגד מדה, ולכן צריך להיזהר בזה מאד, והשם יתברך יזכנו להיות נזהר בכבוד הבריות תמיד, ולדון כולם לכף זכות, ואז גם מן השמים ידונו אותנו לכף זכות, ונזכה לראות בגאולתן וישועתן של ישראל במהרה בימינו, אמן ואמן. . |
||||