"יראה ואהבה שמקבלין מן הצדיק"

יראה ואהבה שמקבלין מן הצדיק • יראה ואהבה אי אפשר לקבל, כי אם על ידי צדיקי הדור, כי הצדיק הדור הוא המגלה היראה והאהבה • דברי התורה שנאמרו בשולחנו הטהור של כ"ק מוהרא"ש זי"ע ליל שבת קודש פרשת ויחי ה'תשע"א

בליל שבת בסעודה ראשונה דיבר מוהרא"ש זי"ע דיבורים נוראים ונפלאים מאד על פי דברי רביז"ל בליקוטי מוהר"ן חלק א' סי' י"ז המדבר מיראה ואהבה שמקבלין מן הצדיק, עיין שם.

 ♦ ♦ ♦

יראה ואהבה אי אפשר לקבל, כי אם על ידי צדיקי הדור

פתח ואמר מוהרא"ש ז"ל, רביז"ל אומר (מוהרא"ש נ"י חזר על נקודה אחת שבתורה זו של רביז"ל), יראה ואהבה אי אפשר לקבל, כי אם על ידי צדיקי הדור, כי הצדיק הדור הוא המגלה היראה והאהבה וכו', עיין שם כל זאת בדברי רביז"ל.

והסביר מוהרא"ש ז"ל, כי הנה יראה ואהבה הן שתי מדות שהן יסודיות בחיים, שכל בנין עבודת השם יתברך עומד עליהם, כי מצד אחד צריך אדם לירא ולפחד ממנו יתברך תמיד, ולהיזהר מאד שלא לעבור על רצונו יתברך בשום דבר, שזו כלליות שס"ה מצוות לא תעשה של התורה, ששורשן מדת היראה, שמיראתו את השם יתברך, אינו עובר על שום איסור מאיסורי התורה שנצטוינו עליהם, ומצד שני צריך לאהוב את השם יתברך תמיד, ולשמוח בקיום מצוותיו יתברך בשמחה שאין לה קץ, על הזכות הגדולה שזוכה לקיים מצוותיו יתברך, שהן כלליות הרמ"ח מצוות עשה של התורה, ששורשן מדת האהבה, שמאהבתו את השם יתברך, עושה כל מצוותיו בשמחה רבה, ומצפה בכל עת שתגיע עוד מצוה לידו, ולקיים אותה בשמחה, וכמו שאמרו חכמינו הקדושים (אבות פרק ד') שכר מצוה מצוה, שנהנה כל כך מהמצוה, עד שאינו רוצה שום שכר בשביל המצוה, רק לקיים מצוה אחרת (ליקוטי מוהר"ן חלק א' סי' ה').

והנה בתיקוני זוהר (תיקון י') איתא, שמדות יראה ואהבה, הן תרין גדפין, היינו שני כנפיים, שעל ידם המצוות פורחות למעלה, כי כשאדם מקיים איזו מצוה מעשית בעולם הגשמי הזה, אזי עיקר השלימות, שפנימיות ורוחניות המצוה, תפרח ותעלה למעלה לעולם העליון, ותגרום תיקונים נפלאים בכל העולמות, והנה עלייה זאת נעשית על ידי יראה ואהבה, כי כשאדם עושה מצוה עם יראה ופחד מהשם יתברך, וגם עם אהבה ושמחה גדולה בהשם יתברך, אזי נעשים כנפיים קדושים אל המצוה, ועל ידם עולה המצוה למעלה וגורמת תיקונים נפלאים בכל העולמות, נמצא שכל שלימות העבודה תלויה בשתי מדות אלו של יראה ואהבה.

ואומר רביז"ל, שיראה ואהבה מקבלים מן הצדיק, כי כל מהות הצדיק היא אש קדושה הבוערת תמיד עם יראה עליונה מן השם יתברך, עד שיראתו חופפת על פניו תמיד, וכן לבו מלא אהבה וחשק גדולים אל השם יתברך, ועושה מצוותיו יתברך בשמחה עצומה, ולכן ככל שאדם זוכה להתקרב אל צדיק כזה, ולראות עבודתו בקודש, על ידי זה ממילא נמשך גם עליו מיראתו ואהבתו הגדולה, ומתחיל לטעום טעם של יראה ואהבה אמיתית, ולעבוד את השם יתברך עבודה שלימה.

והנה מדות יראה ואהבה הן שתי האדנים שעליהן עומדת "חסידות ברסלב", שאנחנו זוכים לקבל מרביז"ל, שהן "תפילה" ו"שמחה", כי "תפילה" היא סוד היראה, וכמו שכתוב (משלי ל"א) יראת ה' היא תתהלל (ליקוטי מוהר"ן חלק א' סי' י"ד וסי' כ' ועוד), כי על ידי שאדם מתיירא מהשם יתברך, הוא מתפלל לפניו יתברך, ומבקש ממנו שיזכה לעשות רצונו, וכן שופט ודן את עצמו בתפילתו בכל עת, אם כל מעשיו עולים כהוגן על פי דיני התורה הקדושה, שזהו ענין "משפט" שצריכים בתפילה ובהתבודדות (ליקוטי מוהר"ן חלק א' סי' ט"ו), ו"שמחה" הוא סוד האהבה, כי מרוב אהבתו את השם יתברך, שש ושמח כל ימיו, ומקיים כל המצוות בשמחה עצומה, נמצא, שאם אדם זוכה לעסוק בתפילה והתבודדות בכל יום, וגם לשמוח מאד עם מצוותיו יתברך, סימן שהוא מקורב אל הצדיק האמת שהוא רביז"ל, וזכה לקבל ממנו יראה ואהבה התלויות בהתקרבות אל הצדיק.

"יראה ואהבה שמקבלין מן הצדיק"

והנה מבואר בדברי רביז"ל (ליקוטי מוהר"ן חלק א' סי' ה'), שאהבה ויראה, הם חסד וגבורה, ימין ושמאל, ועיקר השלימות לכלול שניהם ביחד, כי מרוב אהבתו מתעוררת בו מדת החסד, להתחסד עם קונו, ולקיים כל המצוות בשמחה, שזוהי מדת "ימין", כי ימין מקרב, ומרוב יראתו מן השם יתברך, מתעוררת בו מדת הגבורה, להתגבר על יצרו ולדחות אותו מעליו, ולהיזהר בכל איסורי התורה, שזוהי מדת "שמאל", כי שמאל דוחה, ועיקר השלימות לכלול שתי מדות אלו ביחד, ולשתף הגבורות בחסדים, והחסדים בגבורות, היינו לחפש בכל מצוה את היראה והאהבה שיש בתוך המצוה, ולחבר את שתיהן ביחד, כגון למשל במצות שבת קודש, הרי צריכים לירא ולפחד מעוצם קדושת שבת, ולהיזהר בתכלית לא לחללה, חס ושלום, וכן צריכים לשמוח בשבת בשמחה שאין לה קץ ותכלית, ולענג את השבת בכל מיני תענוגים, וכמבואר בדברי רביז"ל (ליקוטי מוהר"ן חלק ב' סי' י"ז), שצריך להיזהר מאד להיות שמח וטוב לב בשבת, ולקבל שבת בשמחה גדולה ועצומה כראוי, ועל ידי זה היראה היא בשלימות, היינו עם דעת, וזוכה ליראה אמיתית מלפניו יתברך, שזהו סוד בראשי"ת, אותיות יר"א שב"ת, עיין שם, נמצא שבשבת מדת אהבה כלולה מיראה, ומדת יראה כלולה מאהבה.

וזהו גודל הענין ללמוד תמיד הלכות שבת ולהיות בקי בהן, כדי שיוכל להזהר מאד בכל איסוריה, וגם מעלת הזוכה לשמוח בשבת, ולאהוב כל עניניה, ששניהם מרומזים באותיות שב"ת, ראשי תיבות ש'בת ב'ו ת'ירא, וראשי תיבות ש'בת ב'ו ת'שמח, וכמבואר הרבה מזה בספר הקדוש "סידורו של שבת", שזהו סוד דברי חכמינו הקדושים (שבת קי"ח:) אלמלא שמרו ישראל שתי שבתות, מיד היו נגאלין, כי שתי שבתות הן באמת שבת אחת, רק צריכים לשמוח כל כך בשמחת השבת, עד שכל כיסופו ורצונו בשבת זו יהיו, לזכות לעוד שבת אחרת, עד שאין אצלו מושג של ששת ימי החול באמצע כלל, וכמו שמפרש רביז"ל (ליקוטי מוהר"ן חלק א' סי' ה'), דברי חכמינו הקדושים (מכילתא פרשת יתרו), זכור את יום השבת, זכרהו מאחד בשבת, היינו שירגיש את שמחת השבת כבר מהיום הראשון שבשבוע, וזהו (דברים כ"ד) ב'יומו ת'תן ש'כרו ראשית תיבות שב"ת, שיש לו את השכר שלו בתוך יום שבת בעצמו, כי שש ושמח כל כך עם השבת, עד שמרגיש כל שכר עולם הבא בתוך השבת בעצמו, נמצא, שבשבת כלולות מדות אהבה ויראה ביחד, כי מצד אחד ירא ומפחד מאד מקדושת שבת, ונזהר בתכלית הזהירות שלא לעבור על איסור שבת, חס ושלום, ומצד שני שש ושמח בשמחת השבת, בשמחה שאין לה קץ ושיעור, וכן בשאר כל המצוות, שצריכים לכלול יראה ואהבה ביחד, ואז יש כנפיים שלמים אל המצוות, ועולים למעלה, וגורמים תיקונים נפלאים בכל העולמות.

והנה מבואר בדברי רביז"ל (ליקוטי מוהר"ן חלק א' סי' ה'), שאף על פי שצריכים לכלול את שתי המדות יראה ואהבה ביחד, אף על פי כן צריכים להקדים את היראה, כי כשיש לאדם יראה, ממילא תבוא אהבה אחריו, שזהו סוד דברי חכמינו הקדושים (קידושין ב:) דרכו של איש לחזור אחר אשה, אשה היא סוד היראה, וכמו שכתוב (משלי ל"א) אשה יראת ה' היא תתהלל, כי הטבע של אשה נמשך יותר אחר יראה, ועל כן היא מפחדת ביותר, וכן בתיבת אשה, אות א' ואות ש', מחוברות יחד, שהיא תיבת א"ש, סוד הגבורה והפחד, מה שאין כן בתיבת איש, אות י' מפרידה ביניהן, כי האיש יותר קרוב אל מדת אהבה, ויש לו כח לכבות את אש הגבורה, ולכן אם יש יראה, בוודאי תבא אחריו אהבה, כי דרכו של איש לחזור אחר אשה, אבל "התחלת" העבודה בוודאי צריכה להיות מיראה, שירא ומפחד שלא יקבל עונש אם יעבור על רצונו יתברך, וכמבואר בדברי רביז"ל (שיחות הר"ן סי' ה'), שעיקר התחלת העבודה הוא מיראת העונש, ואף על פי שהזוהר הקדוש מגנה יראת העונש, אף על פי כן מוכרחים להתחיל בה, ורק אחר כך באים לאהבה וליראת הרוממות, שמתיירא מלפניו יתברך מחמת שמשיג שהוא יתברך עיקרא ושרשא דכולא עלמין וכו', עיין שם, ולכן אף על פי שתכלית העבודה היא להגיע אל שלימות האהבה, שיאהוב את השם יתברך באהבה שאין לה סוף, אף על פי כן מוכרחים להתחיל עם מדת היראה, ואם זוכים ליראה בשלימות, אזי האהבה באה אחריו ממילא, וכדרך איש לחזור אחר אשה, משל לבעל אבידה שמחזיר על אבידתו, שאם יש יסוד חזק של יראת ה', שהיא מדת האשה, וכמו שכתוב (משלי ל"א) אשה יראת ה' היא תתהלל, ממילא יבוא אחריה האיש שהוא סוד מדת אהבה, וימצא את אבידתו, שזה הוא עוצם האהבה והשמחה באלקותו יתברך, ויזכה לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו, נמצא שעיקר עבודת האדם היא להתקרב אל צדיק אמיתי שילמד אותו את דרכי היראה והאהבה, ואז יזכה לשלימות העבודה, לעבוד אותו יתברך, ביראה ובאהבה, בתפילה ובשמחה, ויזכה להכלל בו יתברך לגמרי, אשרי לו ואשרי חלקו.וקישר מוהרא"ש נ"י את הענין הנ"ל לפרשת השבוע בקשר נורא ונפלא מאד, כי הנה מצינו בפרשת השבוע שהביא יוסף הצדיק שני בניו מנשה ואפרים לפני יעקב אביו שיברך אותם, וכמו שכתוב (בראשית מ"ח – י"ג) ויקח יוסף את שניהם את אפרים בימינו משמאל ישראל ואת מנשה בשמאלו מימין ישראל ויגש אליו, וכתיב (פסוק י"ד), וישלח ישראל את ימינו וישת על ראש אפרים והוא הצעיר ואת שמאלו על ראש מנשה שכל את ידיו כי מנשה הבכור, ואחר כך כתיב (פסוק י"ז) וירא יוסף כי ישית אביו יד ימינו על ראש אפרים וירע בעיניו ויתמוך יד אביו להסיר אותה מעל ראש אפרים על ראש מנשה, ויאמר יוסף לא כן אבי כי זה הבכור שים ימינך על ראשו, וימאן אביו ויאמר ידעתי בני ידעתי גם הוא יהיה לעם וגם הוא יגדל, ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו וזרעו יהיה מלא הגוים, והנה בוודאי צריכים להבין מה היה כל הוויכוח הקדוש בין יוסף ויעקב בענין הקדמת אפרים או מנשה, וגם למה התורה מספרת את כל הפרטים של עמידת אפרים ומנשה מימין ומשמאל, שיוסף הביא אותם לכתחילה, אפרים בימינו משמאל ישראל ואת מנשה בשמאלו מימין ישראל, ויעקב שיכל את ידיו והיטה אותם מימין לשמאל ומשמאל לימין, ואיזה לימוד יוצא לנו מכל זה, והנה על פי דברי רביז"ל הנ"ל מובן כל הענין מאד, כי הנה "מנשה" מרמז על מדת "יראה", וכמו שנקרא שמו על שם (בראשית מ"א) כי נשני אלקים את כל עמלי וכל בית אבי, כי זוהי מדת יראה, שהיא מדת שמאל דוחה, שמגודל יראתו דוחה מעל עצמו כל המחשבות הטורדות אותו מן העבר שלו, ומכל הצרות שעברו עליו, כדי שלא תפרענה לו לעבודת השם יתברך, מה שאין כן "אפרים" מרמז על מדת "אהבה", וכמו שנקרא שמו על שם (שם) כי הפרני אלקים בארץ עניי, שהוא ענין להפרות ולהרבות מצוות ומעשים טובים מרוב אהבתו את ה', שהיא מדת ימין מקרבת, ולשמוח באלקותו יתברך בשמחה שאין לה קץ.

והנה יוסף הביא את מנשה ואפרים אל יעקב אביו להתברך ממנו לפני מותו, כי עיקר היראה והאהבה מקבלים מהצדיק, ורצה יוסף שישתלמו שניהם במדת היראה והאהבה כראוי, ועיקר השלימות הוא לכלול ימין בשמאל ושמאל בימין, ותהיינה יראה ואהבה ביחד, ולכן ויקח יוסף את שניהם את אפרים בימינו משמאל ישראל ואת מנשה בשמאלו מימין ישראל, שהביא את אפרים שהוא מדת אהבה וימין, משמאל ישראל, ואת מנשה שהוא מדת יראה ושמאל, מימין ישראל, כדי שיכללו שניהם ביחד, ויהיו לשניהם יראה ואהבה ביחד, אבל דקדק שיהיה מנשה מימין ישראל דווקא, כי צריכין להקדים את היראה, וכדברי רביז"ל הנ"ל, ואז ממילא תבוא אחר כך אהבה, כי יוסף הצדיק, שעברו עליו כל כך הרבה צרות ויסורים מנערותו, ונתנסה בכל מיני נסיונות קשים ומרים בערות ארץ מצרים, ידע היטב גודל מעלת הקדמת היראה, ושבלעדה אי אפשר להגיע אל אהבה כלל, ולכן העמיד את מנשה שהוא מדת היראה, מימין ישראל, כדי שיקבל את הברכה תחילה.אבל יעקב אבינו הסתכל מצד השלימות והתכלית, שהעיקר לבוא לשלימות אהבה ושמחה, שיאהב כל כך את השם יתברך, עד שיקיים את כל המצוות בשמחה עצומה, ועד שלא ירצה שום שכר בעד קיום המצוות, ולכן וישלח ישראל את ימינו וישת על ראש אפרים והוא הצעיר ואת שמאלו על ראש מנשה, שיכל את ידיו כי מנשה הבכור, שלא שינה סדר עמידתם, אלא השאיר מנשה מצד ימין, ואת אפרים מצד שמאל, רק שיכל את ידיו מימין לשמאל ומשמאל לימין, כדי לכלול ימין ושמאל ביחד, והשאיר מנשה במעמדו מצד ימין כי מנשה הבכור, ובוודאי צריכים להקדים את היראה, אבל וישלח ישראל את ימינו וישת על ראש אפרים, כי עיקר התכלית להגיע אל שלימות האהבה והשמחה, ולכן שם עליו יד ימינו, ואמר עליו (פסוק י"ט), אחיו הקטון יגדל ממנו וזרעו יהיה מלא הגוים, כי בוודאי על ידי שמקדימים את היראה, באים אחר כך ממילא לידי אהבה גדולה, שזהו עיקר התכלית, וכל העולם מתמלא מגילוי אמתת מציאותו יתברך, שזה התקיים על ידי יהושע תלמידו של משה, הבא משבט אפרים (כמו שפירש"י פסוק י"ט), שהנחיל לישראל את הארץ ולימד אותם תורה, כי מה שהיה מקודם בקטנות ובצמצום, מדת יראה, באה אחר כך לידי גדלות ופירסום, מדת אהבה, ונתגלה אהבתו יתברך בכל העולם כולו.

וזהו עוצם מעלת יומא דהילולא של מוהרנ"ת ז"ל, שחל היום בערב שבת קודש עשרה בטבת, כי רביז"ל בעצמו היה טמיר ונעלם מאד מן העולם, כי רוב היום והלילה היה סגור ומסוגר מאנשים, והיה לכולם יראה ופחד גדול מרביז"ל, אבל מוהרנ"ת ז"ל הבין שאורו של רביז"ל הוא מתנה לכל באי עולם, ולכן מסר נפשו לגלות את לימודי רביז"ל בכל העולם כולו, והלך תמיד במדת אהבה לקרב כולם אל אור רביז"ל, ואלמלא מוהרנ"ת ז"ל לא היינו יודעים מרביז"ל כלום, וכמו שאמר רביז"ל בפירוש (חיי מוהר"ן סי' ש"ע), שאלמלא מוהרנ"ת ז"ל לא היה נשאר ממני אפילו "א בלעטל שמות" (דף של גניזה), כי מוהרנ"ת ז"ל היה בדוגמת יהושע תלמידו של משה הבא משבט אפרים, שגילה ופירסם לימודי רבו בכל העולם כולו, ועל ידו התקיים "וזרעו יהיה מלא הגוים", שנשמות ישראל נעשו בניו ותלמידיו של רביז"ל, וגם עתידים כל באי עולם להתקרב לאורו של רביז"ל, ולקבל ממנו יראה ואהבה, ולכן אשרי הזוכה להגות בספרי רביז"ל ובספרי מוהרנ"ת ז"ל, כי על ידם יזכה לבוא לבוא לידי יראה ואהבה אמיתית, והשם יתברך יזכינו לראות בהתגלות אלקותו יתברך לכל באי עולם, ונראה במו עינינו בביאת משיח צדקינו ובבנין בית מקדשינו במהרה בימינו אמן ואמן.

. 

לכל המאמרים במדור משולחנו של צדיק >