סוד רעווא דרעווין, רצון שברצונות, שהוא סוד הסתלקות דמשה בעת תפילת מנחה של שבת, שהוא עת רעווא דרעווין • דברי התורה שנאמרו בשולחנו הטהור של כ"ק מוהרא"ש זי"ע בסעודה שלישית שבת קודש פרשת ויקרא ה'תשע"ד |
||||
|
||||
בסעודה שלישית, סעודת רעווא דרעווין, דיבר מוהרא"ש זי"ע דיבורים נוראים ונפלאים מאד, על פי דברי רביז"ל בליקוטי מוהר"ן חלק א' סי' ד', המדבר מהסתלקות של משה ברעווא דרעווין, עיין שם. ♦ ♦ ♦ פתח ואמר מוהרא"ש ז"ל, רביז"ל אומר (מוהרא"ש ז"ל חזר בקיצור על נקודה אחת שבתורה זו של רביז"ל), וזה בחינת התפשטות הגשמיות, כי כשרוצה להכלל ברצון אין סוף, צריך לבטל את הישות שלו, וזהו שכתוב בזוהר (חלק ב' פח:), שהסתלקות משה בשבת בשעתא דמנחה, שאז התגלות רעווא דרעווין, שהוא בחינת רצון אין סוף, שכל הרצונות מקבלין חיותם ממנו, וזה מחמת שביטל משה כל ישותו, כמו שכתוב (שמות ט"ז): "ונחנו מה", וזה פירוש: (דברים ל"ד): "ויקבר אותו בגיא" זה בחינת אין, כמו שכתוב (ישעיהו מ):"כל גיא ינשא", "בארץ מואב", זה בחינת מלכות, שדוד בא ממואב, שנסתלק משה בתוך אין סוף, בתוך רצון שברצונות, בתוך רעווא דרעווין, שהוא בחינת רצון אין סוף, המלובש ברצונות, בתמונות אותיות, בבחינת מלכות, כמו שכתוב: "בכל מקום שאתה מוצא גדולתו", היינו מלכות בחינת רעווין, "שם אתה מוצא" רעווא, רצון אין סוף: וזה "מול בית פעור", כי אמרו חכמינו זכרונם לברכה (מדרש אגדה; מובא בתוספות סוטה יד.): 'למה נקרא שמו פעור, על שם שפוער פיו', כי כשפוגמין במלכות, אזי יש לו כח לפער פיו בצרופים רעים, אבל משה שתיקן מדת המלכות, על ידי זה לא היה יכולת ביד פעור לפער פיו, וזה: "ולא ידע איש", אפילו משה לא ידע, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (סוטה יד.), כי נתבטל לגבי אין סוף, וכל זה היה במותו, אבל בודאי גם בחייו היה לו התפשטות הגשמיות, והיה מדבק את עצמו באור אין סוף, אבל ההתפשטות היה בבחינת: והחיות רצוא ושוב, כי הקדוש ברוך הוא רוצה בעבודתנו, כמו שכתוב: 'ואבית תהלה מגושי עפר, מקרוצי חמר', ובשביל זה צריך שלא ישאר כן, אלא עד עת שיבוא הקדוש ברוך הוא בעצמו ויטול נשמתו וכו', עיין שם כל זאת בדברי רביז"ל. והסביר מוהרא"ש ז"ל, כי הנה רביז"ל מגלה בתורה זו, סוד רעווא דרעווין, רצון שברצונות, שהוא סוד הסתלקות דמשה בעת תפילת מנחה של שבת, שהוא עת רעווא דרעווין, כי הרצון של השם יתברך מתלבשת בתוך כל פרט ופרט של הבריאה, כי הוא יתברך ברא הכל כפי רצונו, ותכלית הבריאה היתה למצוא רצונו יתברך בתוך כל פרט ופרט, ומכל חלקי דומם צומח חי ומדבר, נזכה להכיר אותו יתברך, ולשמוע קולו יתברך, כי מכל הבריאה צועק כבוד השם יתברך (שיחות הר"ן סי' נ"ב), רק צריכין להטות אוזן לשמוע הקול של השם יתברך, שצועקת מכל הבריאה, וכן בכל מחשבה דיבור ומעשה שמזדמן לאדם בכל יום ויום, יש בהם רמזים נפלאים, שעל ידם השם יתברך קורא את האדם, ועליו לשים לב לרמזים אלו, ולהתקרב אליו יתברך על ידם (ליקוטי מוהר"ן חלק א' סי' נ"ד), שזה נקרא "להסתכל על החכמה והשכל שיש בכל דבר" (ליקוטי מוהר"ן חלק א' סי' א'), וכשאדם מחפש רצונו יתברך מכל הבריאה, אזי מתגלה לו, שרצונו יתברך נמצא בכל פרט ופרט.
והנה כשאדם מגיע אל רעווא דרעווין, היינו אל "רצון שברצונות", אזי נתגלה לו שאין שום רצון אחר בעולם כלל, רק רצונו יתברך לבד, שזה נקרא התפשטות הגשמית, כי מפשיט מעל עצמו כל הגשמיות לגמרי, ואין לו רצון לשום דבר גשמי, רק להכלל ברצון האין סוף לגמרי, וזה נקרא רצון שברצונות, שלא נשאר שום רצון אחר, רק רצון האין סוף ברוך הוא לבד, ולהגיע לרצון עליון כזאת, צריכין התגלות עת רצון, היינו זמן מוכשר ומיוחד ביותר, שבו מתגלה רצון העליון, כמו בעת תפילת מנחה דשבת, ובעת פתיחת הארון קודש, ובעת נשיאות כפים, ועוד עיתותי רצון, וכשאדם מדבק רצונו בהשם יתברך בזמנים אלו, יכול להשיג איזה בחינה של "רצון שברצונות", שיתבטל רצונו לגמרי אליו יתברך, עד שיראה ויכיר שאין שום דבר בעולם רק רצון האין סוף יתברך לבד. והנה הצדיקים הגדולים ומופלאים במעלה מאד, כמו משה רבינו עליו השלום, זוכים בחיים חיותם לדבק אל רצון אור האין סוף ברוך הוא, כי מרוב יגיעתם וטרחתם בעבודת השם יתברך, ביטלו מעצמם כל מיני רצונות אחרים, ומשיגים היטיב, שאין שום רצון אחר בעולם, רק רצונו יתברך לבד, אבל השגה זאת מוכרח להיות על דרך רצוא ושוב, היינו שמשיג אותו, ונשמתו מתדבקת בו, אבל אחר כך מצמצם עצמו, ושב וחוזר אל גופו, ואל חייו הגשמיים, כי אם אינו מצמצם עצמו, היתה נשמתו פורחת ממנו, והיתה נשארת מתדבקת באור האין סוף, ואין לאדם לעשות כן עד שמגיע זמנו להסתלק מן העולם, ולכן אפילו משה רבינו, אדון כל הנביאים, כל זמן שהיה חי בעולם הזה, היה מתדבק ברצון שברצונות, על דרך רצוא ושוב, שהנה היה עולה לרצון העליון, ומשיג מה שהיה משיג, והנה היה חוזר אל עולם הזה, ומלמד לנשמות ישראל הדרך להתדבק ברצון העליון. אבל בעת הסתלקותו, בעת רעווא דרעווין דשבת קודש, שהוא עת התגלות "רצון שברצונות", אז עלה נשמתו לרצון העליון, ונתדבק שם לגמרי, עד שגופו הגשמי נעלם ונתכסה מאתנו לגמרי, ואז התחיל אורו הגדול להתפשט בעולם ביותר, וכדאיתא בזוהר (אחרי מות דף ע ע"ב) נפשא דצדיקייא משתכחין בהאי עלמא לאגנא על חייא וכו' ושכיחא בהאי עלמא לאסתכלא ולמנדע ולאגנא על דרא וכו' (נפשות הצדיקים נמצאות בעולם הזה להגן על בני אדם החיים וכו', ונמצאות בזה העולם להגן על הדור וכו'), כי בחייהם גופם הגשמי מכסה עליהם, עד שקשה להכירם כלל, וכמו שאומר רביז"ל (ליקוטי מוהר"ן חלק ב' סי' קט"ז), שאי אפשר להכיר צדיק, מצד גופו הגשמי, כי נראה בדמות ובדוגמת כל אדם ממש, רק לאחר הסתלקותו, כשפושט מעל עצמו גופו הגשמי, אזי דיבוריו ולימודיו הנפלאים מתפשטים בעולם מאד, ובני אדם מחיים עצמם עמהם, עד שנדמה להם שהצדיק חי עמהם ממש, וכמו שאמרו חכמינו הקדושים (ברכות יח ע"א) צדיקים במיתתם נקראים חיים, ולכן דייקא בעת הסתלקות דמשה, בעת רעווא דרעווין, נתגלה הרצון העליון מאד, עד שיורד כח עצום לבטל כח מיני קליפות קשות מן העולם, שזהו סוד (דברים ל"ג) ויקבור אותו בגיא מול בית פעור, שבמיתתו נתגלה כח עצום ללחום עם טומאת פעור, ולבטל כוחו של פעור מן העולם, כי בכח התגלות הרצון העליון של הצדיק האמת, מקבלים נשמות ישראל כח לבער כל מיני עבודה זרה מן העולם לגמרי, ולחזור ולהתדבק ברצון העליון.
ולכן אשרי הזוכה להיות מקורב לצדיקים אמיתיים בחיים חיותם, ולהמשיך על עצמו התעוררות עצומה מהתגלות רצונם להתדבק ברצון העליון, וכן אשרי הזוכה להתדבק ברצונם של הצדיקים אמיתיים, קדושים אשר בארץ המה, שהשאירו בעולם רצונות וכיסופים נפלאים לכל נשמות ישראל להתדבק ברצון העליון, כי על ידי זה יזכה לטעום טעם של רצון האין סוף ברוך הוא, טעם עולם הבא בעולם הזה, ועולמו יראה בחייו, אשרי לו ואשרי חלקו. וקישר מוהרא"ש נ"י כל ענין הנ"ל לפרשת השבוע, בקשר נורא ונפלא מאד, כי הנה כתיב (ויקרא א א) ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר, והשאלה מפורסמת, למה לא כתיב ויקרא ה' משה, ורק אחר כך כתיב וידבר ה' אליו, וגם מהו ענין אל"ף זעירא וקטנה הכתובה בתיבת "ויקרא"? והנה על פי דברי רביז"ל הנ"ל מובן הענין מאד, כי הנה מדריגת הצדיקים אמיתיים, למצוא רצונו יתברך בתוך כל פרט ופרט של הבריאה, והם שומעים היטיב שמכל הדברים צועק כבוד השם יתברך, ולכן אצלם אין צריכין קריאה מיוחדת "ויקרא ה' אל משה", כי הם שומעים קריאת השם יתברך מתוך כל פרטי הבריאה, ומה שנדמה אל אנשים אחרים שהוא טבע מקרה ומזל, שהוא ענין "ויקר", וכמו שכתוב אצל בלעם (במדבר כג ד ומובא ברש"י כאן) ויקר ה' אל בלעם, אצל הצדיק האמת, שהוא בחינת משה, הוא קריאה של חיבה, כי יודע היטיב שאלופו של עולם קורא אליו, שזהו ענין האלף זעירא בתוך תיבת "ויקרא", היינו שאלופו של עולם גנוז בתוך כל פרט ופרט של הבריאה, ואפילו אם נראה זעיר וקטן, אצל הצדיק זה גדול ועצום, כי הצדיקים מטים אזנם לקול קריאתו יתברך היוצאת מכל פרטי דומם צומח חי ומדבר של הבריאה, ומתבוננים היטיב בגילוי רצונו יתברך, מתוך כל מחשבה דיבור ומעשה שיש להם, ועל ידי זה מתקרבים אליו יתברך באמת. וזהו וידבר אליו ה' מאהל מועד לאמר, שתיכף ומיד שזוכה הצדיק לגילוי זאת של רצון העליון, ששומע שהשם יתברך קורא אליו מכל פרטי הבריאה, אפילו אם היא בצורה ודוגמא קטנה, אזי מיד "וידבר אליו ה' מאהל מועד" ששומע דיבורו יתברך בקול ברור, ונתגלה לו אלקותו יתברך באופן גלוי ופתוח, מה שאין בני אדם אחרים שומעים כלל, וכמו שכתב רש"י, "קול לו, קול אליו, משה שמע, וכל ישראל לא שמע", כי רק צדיק כזה שזוכה למצוא רצונו יתברך מכל פרטי הבריאה, זוכה אחר כך לשמוע קולו יתברך באופן ברור ופתוח מאד. וזה שמסיים הפסוק "לאמר", היינו לאמר וללמד לנשמות ישראל, כי רק צדיק כזה ששומע קול העליון, ומקבל תורה מן השמים, ראוי לומר וללמד תורתו לאחרים, וכמו שאמר הבעל שם טוב הקדוש זי"ע, שרק השומע תורה מלמעלה, ומתוך נשמתו המתדבקת באור רצון העליון, ראוי לו לומר תורה לנשמות ישראל, כי זה נקראת תורה לשמה באמת. וזהו עוצם מעלת יום ז' אדר, יום הילולא של משה רבינו, רעיא מהימנא קדישא, שנסתלק בעת תפילת מנחה של שבת קודש, רעווא דרעווין, רצון שברצונות, כי אז נתגלתה רצונו הקדוש של משה רבינו, שהיה מתדבק בו כל ימי חייו, רק שבחיים חיותו היתה על דרך רצוא ושוב, שהיה מתדבק ברצון העליון, ושומע הקריאה של השם יתברך הקורא אליו מכל מפרטי הבריאה, והיה מגלה זאת לנשמות ישראל, ואחר כך שב אל גופו הקדוש, אבל ביום הסתלקותו, אז נתדבק באור האין סוף לגמרי, ונכלל לגמרי בתוך הרצון העליון, בתוך י"ג תיקוני דיקנא (שלש עשרה תיקוני הזקן), המכוונים כנגד הי"ג מדות הרחמים, ומאז מוריד רצונות וכיסופים לכל נשמות ישראל, שגם הם ירצו ויכספו להתדבק ברצון העליון, וכמבואר בדברי רביז"ל (ליקוטי מוהר"ן חלק ב' סי' כ"ו), שדעתו של משה רבינו מתלבשת בתוך כל אבר של כל אחד מישראל, ומעורר אותו האבר לקיים את המצוה המכוון כנגדה, עיין שם, כי זה היה עבודת משה רבינו כל ימי חייו, ובזה עוסק ביותר לאחר מותו, לקשר נשמות ישראל אל השם יתברך, כי במה שעוסקים צדיקים כל ימי חייהם, בזה עוסקים לאחר הסתלקותם, וכמבואר באידרא, שנאמר ביום הסתלקות רבי שמעון בר יוחאי (זוהר האזינו דף רצא ע"ב), שאז גילה הסודות של הי"ג תיקוני דיקנא, אסהדנא עלי דכל יומין דקאימנא, תאיבנא למחמי יומא דא (אני מעיד עלי כי כל ימי שעמדתי בעולם הזה, הייתי משתוקק לראות ולהגיע לזה היום), כי בחיים חיותם של הצדיקים בעולם הזה, הגוף שלהם עדיין מכסה עליהם, ואינם יכולים להישאר קבוע בתוך האור אין סוף, ולגלות אותו לכל נשמות ישראל, אבל ביום הסתלקותם, שמפשיטים מעל עצמם הגוף הגשמי, אזי יכולים להכלל באור האין סוף לגמרי, ולהוריד אותה לכל נשמות ישראל. וזה היה ההתגלות הנס הגדול של פורים, ומפלתו של המן הרשע, כי המן שמח מאד כשנפל הפור והגורל שלו על חודש אדר, שבו מת משה רבינו, כי נדמה לו, שביום מיתתו של משה, יהיה לו כח מיוחד להוציא מזימתו הרע, מן הכח אל הפועל, אבל זה לא ידע, שיום מיתתו של משה, זהו גם יום לידתו, ודייקא ביום מיתתו, מתחיל אורו להתגלות בעולם ביותר, ויורד כוחות עצומות לכל נשמות ישראל לבטל כל עבודה זרות, הנכללות בטומאת פעור, מן העולם, ולזכות לעלות ולהתדבק ברצון העליון, ולכן "פור המן נהפך לפורינו" (נוסח "אשר הניא" שאומרים אחר קריאת המגילה), שדייקא הגורל שלו לבטל רצון ישראל מן העולם, נהפך לגורלינו, ונתגלה הרצון העליון של הצדיקים אמיתיים, שהוא רצונו של מרדכי הצדיק, הצדיק שבדור, עם רצונו של משה רבינו, שנמצא בתוך כל הצדיקים שבדור, וכמוזכר כמה פעמים בגמרא שאמר תנא אחד אל חבירו, (שבת קא ע"ב ועוד) משה, שפיר קאמרת, כי הצדיקים האמתיים ששומעים קולו יתברך מכל פרטי הבריאה, הולכים ומעוררים כל נשמות ישראל להתדבק ברצון העליון, ועל ידי זה מכניעים כל הרשעים, ופועלים בעד נשמות ישראל ישועה שלימה לדורות עולם. והנה איתא עוד במדרש (אסתר רבה פרשה ז סי' יא), שהמן שמח מאד כשנפל גורלו לחודש אדר, כי מזל אדר דגים, ומדת הדגים, שאחד בולע את חבירו חיים, ולכן נדמה לו שיוכל לבלוע נשמות ישראל חס ושלום, אמר לו הקדוש ברוך הוא, רשע, דגים פעמים נבלעין, ופעמים בולעין, ועכשיו אותו האיש נבלע מן הבולעין, עיין שם, כי בוודאי עיני הרשעים לטושים לבלוע נשמות ישראל, ולכלות אותם מן העולם חס ושלום, וכמו שאמר התנא (אבות פרק ג משנה ב) אלמלא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו, אבל הצדיקים הגדולים, יש להם גם כן הכח הזה, לבלוע אנשים חיים, ומצד אחד להביא הכשרים אל תיקונם, והרשעים אל מפלתם, וכמו שמוזכר בתיקוני זוהר (תיקון כא שף מג ע"א) על רבי המנונא סבא, שהוא הדג הגדול שבים, הבולע כל הדגים שבים, ואחר כך פולט אותם חיים, עיין שם, כי מי שיש לו רצון אמיתי להיות נאכל אל הצדיק, ולהתהפך אל מהותו, על ידי התקרבותו אל הצדיק מתהפך למהותו, ונעשה בריה חדשה ממש, אבל מי שאין לו רצון אמיתי, אזי הצדיק בולע אותו ומקיא אותו, ומתבטל כוחו לגמרי (ליקוטי מוהר"ן חלק סי' קכ"ט), וזה הנעשה להמן הרשע, שנדמה לו שיבלע נשמות ישראל, וישלוט עליהם חס ושלום, ונהפוך הוא, שנשמות ישראל בלעו אותו, וביטלו אותו מן העולם לגמרי, והוא מוסר השכל לכל אדם, ליזהר מאד מלהשתלט על אחרים ומלבלוע אותם, כי אחר כך יתהפך הגלגל, ויבלעו אותו, וכמו שאומר התנא (אבות פרק ב משנה ו) עַל דַּאֲטֵפְתְּ, אַטְפוּךְ. וְסוֹף מְטַיְּפַיִךְ יְטוּפוּן (על שהטבעת אחרים, יטביעו אותך, ולבסוף המטביעים אותך, גם אותם יטביעו), כי הכל משתלם מדה כנגד מדה, ולכן העיקר רק לבקש שלום, ולרחם על הבריות, ואז יצליח מאד בכל דרכי החיים. ולכן מרדכי הצדיק הכניע המן עמלק, בכוחו של משה רבינו שהתחיל ללחום עם עמלק, והכניע אותו בתפילתו ובהתחזקותו לנשמות ישראל, שלא יעזבו את הרצון שלהם, וכמו שכתוב (שמות יז יא) וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים משֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ וְגָבַר עֲמָלֵק, ואומרים חכמינו הקדושים (ראש השנה כט ע"א) וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה? אלא לומר לך כל זמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתגברים, ואם לאו היו נופלים, כי משה רבינו הצביע בידיו כלפי מעלה, ורימז לנשמות ישראל, שאין להם שום עצה רק לשעבד לבם לאביהם שבשמים, ולהתגבר עם רצונם הטוב, להינצל מטומאת עמלק, ועל ידי זה יכניעו אותו, ואף על פי שזה עבודה קשה וכבידה מאד אל הצדיק, לבטל ישותו לגמרי, ולמסור נפשו לחזק נשמות ישראל, אבל על ידי עזר ותמיכה מתלמידיו הנאמנים, זוכה לנצח המלחמה, וכמו שכתוב (שמות יז יב) וִידֵי משֶׁה כְּבֵדִים וַיִּקְחוּ אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ, וְאַהֲרֹן וְחוּר תָּמְכוּ בְיָדָיו מִזֶּה אֶחָד וּמִזֶּה אֶחָד וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה עַד בֹּא הַשָּׁמש, מזה אחד ומזה אחד, מרמזים על התגלות י"ג מדות הרחמים, כי אח"ד בגימטריא י"ג, והן מצד יד ימין, שהוא התגלות מדת החסד, והן מצד יד שמאל, שהוא התגלות מדת הדין, צריכין לדעת שהכל אח"ד, וכולם נמשכים ממדת רחמנותו יתברך, שזה נקרא ידיעה שלימה (ליקוטי מוהר"ן חלק א' סי' ד'), והתלמידים הנאמנים של משה תמכו בידיו לגלות לימודיו הנפלאים לנשמות ישראל, ואז נתקיים, ויהי ידיו אמונה עד בא השמש, שנתגלה לכולם עוצם כח התפילה ומעלת הרצון, וכמו שתירגם אונקלוס, והואה ידוהי פרישן בצלו עד דעאל שמשא (והיו ידיו פרוסות בתפילה עד שבא השמש), שנתגלה לכולם מעלת כח התפילה, עד שבאים לאור השמש, שהוא החכמה והשכל שבכל דבר (ליקוטי מוהר"ן חלק א' סי' א'), שהוא התגלות רצונו יתברך, המוסתרת בתוך כל פרט של הבריאה. וזהו מזל אדר דגים, דגי"ם ראשי תיבות י"ג מ'כילין ד'רחמי (י"ג מדות הרחמים), כי העיקר ללכת בדרכיו יתברך, ולהתעטר בי"ג מדות הרחמים, ולמצוא רחמנותו יתברך בתוך כל פרטי הבריאה, שזה מסוגל ביותר בחודש אדר, שבריא מזליה, ומתגלה רחמנותו יתברך ביותר, וכמו שאמרו חכמינו הקדושים (תענית כט ע"ב) בר ישראל דאית ליה דינא בהדי נכרי לישתמיט מיניה באב דריע מזליה, ולימצי נפשיה באדר דבריא מזליה (יהודי שיש לו דין עם גוי, להשתמט ממנו בחודש אב, שרוע מזלו, ולהתעסק עמו בחודש אדר שבריא מזלו), כי זהו מדת הדגים הקדושים, שהם הצדיקים, שיודעים לבלוע הקדושה, ולהפליט את הטומאה, ולגלות רחמנותו יתברך לכל באי עולם, ועל ידי שנבלעין נשמות ישראל אצל צדיקים אמיתיים, ומתהפכים אל מהותם, על ידי זה מתגלים כל הי"ג מדות הרחמים, שהם התגלות הרצון העליון, וכולם זוכין לעלות לרעווא דרעווין, רצון שברצונות, ולפעול ישועות ורחמים, והשם יתברך יזכינו להיות מקורב אל צדיקים אמיתיים, ולהכלל בתוך רצון העליון, ונזכה בימי חודש אדר שבריא מזליה, לבטל כל הקליפות רעות של עמלק, הרוצות להתאחז בנשמות ישראל, ולגזור גזירות רעות לבטל אותם מן התורה חס ושלום, ונזכה לקבל ימי פורים הקדושים בקדושה ובטהרה כראוי, ולהכין עצמינו על חודש ניסן, שעליו אמרו חכמינו הקדושים (ראש השנה יא ע"א) בניסן נגאלו ובניסן עתידין ליגאל, ולקבל פני משיח צדקינו, במהרה בימינו אמן ואמן. |
||||
הניגון של הצדיק, שהוא בחינת משה, מעלה את הנשמות מן האפיקורסית של החלל הפנוי שנפלו לשם, כי דע, שכל חכמה וחכמה שבעולם, יש לה זמר וניגון מיוחד • דברי התורה שנאמרו בשולחנו הטהור של כ"ק מוהרא"ש זי"ע בסעודה שלישית שבת קודש פרשת בשלח שבת שירה ה'תש"ע |
||||
|
||||
בסעודה שלישית, סעודת רעווא דרעווין, דיבר מוהרא"ש זי"ע דיבורים נוראים ונפלאים מאד על פי דברי רביז"ל ליקוטי מוהר"ן חלק א' סי' ס"ד המדבר מענין הניגון של הצדיק המביא לידי אמונה, עיין שם.
♦ ♦ ♦ פתח ואמר מוהרא"ש ז"ל, רביז"ל אומר (מוהרא"ש ז"ל חזר בקיצור על כמה נקודות שבתורה זו של רביז"ל), הניגון של הצדיק, שהוא בחינת משה, מעלה את הנשמות מן האפיקורסית של החלל הפנוי שנפלו לשם, כי דע, שכל חכמה וחכמה שבעולם, יש לה זמר וניגון מיוחד, שזה הזמר מיוחד לחכמה זו, ומזה הזמר נמשכת החכמה הזאת, וכמו שכתוב (תהלים מ"ז): "זמרו משכיל", שכל שכל וחכמה יש לו זמר וניגון, ואפילו חכמת האפיקורסית, יש לה ניגון וזמר המיוחד לחכמה האפיקורסית, וזה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (חגיגה ט"ו) 'אחר מה הוי בה, זמרא יוני לא פסק מפומיה, וכשהיה קם מבית המדרש, כמה ספרי מינין נופלין ממנו', כי זה תלוי בזה, כי על ידי זמר שלא פסק מפיו, על ידי זה היו הספרי מינין נופלין ממנו, כי זה הזמר היה מיוחד לזה האפיקורסית והמינות שהיה לו, נמצא כל חכמה וחכמה לפי בחינתה ומדריגתה, כן יש לה זמר וניגון השייך ומיוחד אליו: ואמונה, יש לה גם כן זמר וניגון המיוחד לאמונה, וכמו שאנו רואים שאפילו אמונות עכו"ם בדברי טעותם, יש לכל אמונה של עכו"ם ניגון מיוחד, שמזמרין בו ועורכין בו בבית תיפלתם, כן להיפוך בקדושה, כל אמונה יש לה זמר וניגון, ואותו הזמר המיוחד לאמונה, שהוא אמונה העליונה מכל המיני חכמות ואמונות שבעולם, היינו אמונה בהאור אין סוף עצמו הסובב כל עלמין, אותו הזמר הוא גם כן למעלה מכל הנגינות וזמירות שבעולם, השייכים לכל חכמה ואמונה, וכל הזמירות והניגונים של כל החכמות, נמשכין מזה הזמר והניגון, שהוא למעלה מכל הזמירות והניגונים של כל החכמות, כי הוא הזמר השייך להאמונה בהאור אין סוף עצמו, שהוא למעלה מן הכל: ולעתיד לבוא "שיהפוך לכל העמים שפה ברורה לקרא כולם בשם ה'" (צפניה ג), והכל יאמינו בו יתברך, אז יתקיים (שיר השירים ד): "תבואי תשורי מראש אמנה", 'מראש אמנה' דייקא, היינו בחינת אמונה עליונה זו, שהוא ראש לכל האמונות, וזה 'תשורי' דייקא, היינו הניגון והזמר השייך לראש אמונה זו: ולבחינת זמר של אמונה העליונה הזאת, אין מי שיזכה, כי אם צדיק הדור, שהוא בחינת משה, שהוא במדרגת אמונה זו, וזה (שמות ט"ו): "אז ישיר משה", ואמרו חכמינו זכרונם לברכה (סנהדרין צ"א:) 'שר לא נאמר, אלא ישיר', מכאן לתחית המתים מן התורה, שעתיד משה לשיר לעתיד לבוא גם כן. כי כל השירות, בין של עולם הזה בין של לעתיד לבוא, הוא רק אצל משה, ועל ידי ניגון של הצדיק, שהוא בחינות משה, על ידי זה עולים ויוצאים כל הנשמות שנפלו בתוך האפיקורסית של חלל הפנוי, כי ניגונו הוא בבחינת 'ראש אמונה', היינו אמונה העליונה על הכל, שעל ידי ניגון ואמונה זו נתבטלים כל האפיקורסית, ונכללים ונתבטלים כל הנגונים בתוך הניגון הזה, שהוא למעלה מן הכל, שממנו נמשכים כל הנגונים וכו', עיין שם כל זאת בדברי רביז"ל. והסביר מוהרא"ש ז"ל, כי הנה כוח נגינה גדולה מאד, ועל ידי ניגון ושיר של התעוררות ודביקות, יכולין לעלות ולהתדבק בהשם יתברך מאד, ולכן הזהירנו רביז"ל (ליקוטי מוהר"ן חלק א' סי' ג'), להישמר מניגונים של רשעים, כי כמו שיש כח לניגון של צדיק לעורר לב האדם אחר השם יתברך, ולדבקו בו יתברך, כן יש כח לניגון של רשע לקרר לב האדם, ולנתקו מדביקות השם יתברך חס ושלום, ודייקא על ידי נגינה, יש כח לרשעים לתפוס בני אדם ברשת טמיאה של כפירות ואפיקורסות, כי ממשיכים אותם על ידי נגינה פסולה, ואחר כך מכניסים בהם דיעותיהם הפסולות רחמנא ליצלן, שזהו מה שאמרו חכמינו הקדושים (חגיגה ט"ו:) על אלישע – אחר, ששני פגמים היו בו, שהיה מזמר ניגוני יון, וגם היה ספרי מינים נופלין מחיקו, כי זה תלוי בזה, על ידי שהיה נמשך אחר ניגוני יון, זה הביא אותו אחר כך לספרי מינים רחמנא ליצלן, ולכן כל מי שרוצה לידבק עצמו בהקדוש ברוך הוא באמת, יהיה נזהר מאד מניגוני רשעים, וירגיל עצמו בניגוני צדיקים, וינגן אפילו בינו לבין עצמו ניגונים שמחים ומעוררים, אפילו אם אינו בעל מנגן בטבעו, וכמו שאומר רביז"ל (שיחות הר"ן סי' רע"ג), טוב לאדם להרגיל את עצמו שיוכל להחיות את עצמו עם איזה ניגון, כי ניגון הוא דבר גדול וגבוה מאד מאד, ויש לו כח גדול לעורר ולהמשיך את לב האדם להשם יתברך, ואפילו מי שאינו יכול לנגן, אף על פי כן בביתו ובינו לבין עצמו, יוכל להחיות את עצמו באיזה ניגון כפי שיוכל לזמר אותו, כי מעלת הנגון אין לשער, עיין שם, אשרי המנגן ניגונים קדושים בכל עת.
והנה כלליות הניגונים הקדושים של נשמות ישראל, הוא ספר "תהלים" שחיבר דוד המלך עליו השלום, כי דוד המלך היה נעים זמירות ישראל, וכלל ב"תהלים" כל מיני שיר שבח אל השם יתברך, ואמר אותם ברוח הקודש גבוה כזה, עד שכל אחד מישראל בכל הדורות יכול למצוא עצמו בהם, ולומר שיר שבח אל השם יתברך על ידם, ולכן הוא דבר גדול מאד לומר הרבה תהלים בכל יום, ואשרי מי שזוכה לומר "יום" של תהלים בכל יום, עד שזוכה לגמור כל ספר "תהלים" כל שבוע, כי השירים של דוד המלך מושכים לב האדם מאד אחר השם יתברך, ועל ידי תהלים זוכים לתשובה, ולמצוא את השער של תשובה השייך אליו (ליקוטי מוהר"ן חלק ב' סי' ע"ג), ודוד המלך פעל אצל השם יתברך שיהיה אמירת תהלים חשובה כלימוד נגעים ואהלות (מדרש תהלים מזמור א'), ויש לומר למה דייקא "כנגעים ואהלות" ולא כמסכתות אחרות, אבל מסכת נגעים מדבר מטומאת צרעת הבאה על לשון הרע, ומסכת אהלות מדבר מטומאת מת, שהוא טומאת הרשעים הנחשבים בחייהם כמתים, וכוח של אמירת תהלים כל כך גדול, עד שיכול לטהר אדם מפגם של לשון הרע ורכילות, ולטהר אותו מטומאת הרשעים הנחשבים כמתים בחייהם, ולכן אשרי המרגיל עצמו בשירה וזמרה של דוד המלך עליו השלום, שהוא ספר תהלים, ואומר הרבה מזמורי תהלים בכל יום. והנה זה ברור, שעיקר המניעה לאדם לומר שירות ותשבחות אל השם יתברך בכל לב, הוא מחמת שיש בו ישות וגיאות, והגאוה אינו מניח אותו לפתוח לבו לפני השם יתברך, ולשיר לפניו שירות ותשבחות, כי על הבעל גאוה אומר הקדוש ברוך הוא (סוטה ה.), אין אני והוא יכולין לדור בעולם, נמצא שאין מקום בלבו להכיר חסדי השם יתברך, ולהודות אליו יתברך, אבל מיד שאדם מכניע הישות והגיאות שלו, ומתחיל להכיר את חסדי המקום עליו בכל עת, בוודאי יתעורר לשיר שירות ותשבחות אליו יתברך תמיד, וירגיש שמחה ונעימות נפלאה בכל ימי חייו, ולכן אשרי המרגיל עצמו לומר שירות ותשבחות אל השם יתברך תמיד, כי אז עולמו יראה בחייו, ויחיה חיים טובים מעין הגאולה העתידה, שאז נאמר (שיר השירים ד') תבואי תשורי מראש אמנה, אשרי לו ואשרי חלקו. וקישר מוהרא"ש ז"ל את ענין הנ"ל לפרשת השבוע בקשר נורא ונפלא מאד, כי הנה מצינו בפרשת השבוע שירת הים ששר משה ובני ישראל אחר הנס של קריעת ים סוף, שהיה הגמר של יציאת מצרים, וכמו שכתוב (שמות ט"ו) ויושע ה' ביום ההוא וגו' אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה' וגו', ומנהגם של ישראל לומר שירת הים בכל יום, ואיתא בזוהר הקדוש (בשלח נ"ד), ומובא גם בפוסקים (משנה ברורה סי' נ"א סעיף קטן י"ז), שמי שאומר שירת הים בשמחה, ומדמה בדעת כאילו באותו יום עבר בים, מוחלין לו על כל עוונותיו, ויש להבין למה מעלת שירת הים גבוה כל כך, עד שיהיו נמחלין כל עוונותיו על ידי זה, וגם למה השירה מתחיל דייקא עם פסוק אשירה לה' כי גאה גאה סוס ורוכבו רמה בים, שמזכירין גיאות ה', וזה אשר גרם סוס ורוכבו רמה בים, למה דייקא מדה זאת?
והנה על פי דברי רביז"ל הנ"ל מובן הענין מאד, כי פרעה ומצרים היו קליפות של כפירות ואפיקורסות הבאים בחלל הפנוי, הרוצים לחטוף ישראל ברשתם הטמיאה חס ושלום, וכמו שאומר רביז"ל (בסוף תורה זו), שפרעה הוא לשון ביטול, מלשון (שמות ה') תפריעו את העם, כי פרעה הוא מקור הכפירה, וכמו שאמר (שמות ה') מי ה' אשר אשמע בקולו וגו', לא ידעתי את ה' וגם את ישראל לא אשלח, ורצה להכניס הכפירות בנשמות ישראל חס ושלום, ולהרחיק אותם מן הצדיק, וכמו שאמר (שם) למה משה ואהרן תפריעו את העם ממעשיו לכו לסבלותיכם, אבל נשמות ישראל התגברו כנגדו עם אמונה בה' ועם אמונת חכמים, וכמו שכתוב (שם י"ד) ויאמינו בה' ובמשה עבדו, ועל ידי אמונה עוברים על כל הקושיות של החלל הפנוי, שעל שם זה נקראים נשמות ישראל "עבריים", על שם שהם עוברים באמונתם על כל החכמות והכפירות, ועל ידי אמונה זאת יצאו מתחת יד פרעה ומקליפת מצרים, והנה משה רבינו רצה שישאר הארה של יציאת מצרים וקריעת ים לדורות עולם, ולכן עלה בלבו לומר שירה, וכמו שכתוב אז "ישיר" שר לא נאמר, אלא "ישיר", על שם המחשבה, וכמובא ברש"י (פסוק א'), וגם "ישיר" על שם העתיד, שמשה רבינו יאמר שירה עם נשמות ישראל לדורות עולם, כי דייקא על ידי שירה, שהוא כח נגינה, בשירות ותשבחות אל השם יתברך, מכניעים כל הקליפות של כפירות ואפיקורסות לגמרי, וזוכין להגביה המוח בדביקות אמיתי אל השם יתברך, ולהגיע למעלה מן החלל הפנוי, ואל ראש האמונה, וכמו שכתוב (שיר השירים ד') תבואי תשורי מראש אמונה, ולכן כל האומר שירת הים בכל יום בשמחה, ומדמה לעצמו כאילו עובר אז את הים, בוודאי מוחלין לו על כל עוונתיו, כי שירת הים שהוא השיר של אמונה, מרים ומגביה האדם למעלה מחלל הפנוי, ועל ידי זה נמחלין כל העוונות, וכמו שאומר רביז"ל (ספר המדות אות אמונה סי' ל"ג), על ידי אמונה הקדוש ברוך הוא יסלח לך על כל עוונותיך. וזהו אשר בהתחלת השירה מזכירין גיאות ה' דייקא, וכמו שכתוב אשירה לה' כי גאה גאה, כי עיקר המניעה לומר שירות ותשבחות אל השם יתברך הוא מחמת מדת הישות והגיאות, כשיש לאדם מדת הגאוה, והוא דוחק את רגלי השכינה רחמנא ליצלן, ולכן אינו יכול לכוון לבו לשיר ולהודות לה', אבל כשמכיר שכל הגיאות שייך רק אל השם יתברך, שזהו כי גאה גאה, ותירגם אונקלס ארי איתגאי על גותניא וגיאותא דיליה היא, אזי מיד נכנעים כל הקליפות, שהם סוס ורוכבו, המרמזים על הס"מ ונוקביה (כמובא בסידור האריז"ל), ונשמות ישראל יכולים לומר שירה אל השם יתברך בשמחה עצומה, ולכן שירת הים נקבע לדורות עולם בתוך הסידור של נשמות ישראל, כי דייקא על ידי שירה זוכין להתגלות אמונה, ולהכניע כל הקליפות לגמרי, ובפרט כשאדם מכוון לומר אותה גם על כל הנסים שהקדוש ברוך הוא עושה עמו בכל עת, זה מסוגל להמשיך עליו כל מיני ישועות והשפעות טובות וזיווגים טובים, וכמובא בספר המדות (אות חיתון חלק ב' סי' א'), מי שקשה לו למצוא זווגו יאמר בכונה שירת הים, והשם יתברך יזכינו למלאות פינו בשירות ותשבחות תמיד, עדי נזכה להגיע אל הניגון העליון של אמונה, שהוא למעלה מכל הניגונים, ונזכה להכלל בו יתברך לגמרי מעתה ועד עולם אמן ואמן. . |
||||