פתח ואמר מוהרא"ש ז"ל, מפרשת "לך לך", אנחנו לומדים לימוד מאד יסודי לכל חיי האדם, והוא בנוי ומיוסד על פי דברי רביז"ל (בהקדמת ליקוטי מוהר"ן חלק ב') על הפסוק (יחזקאל ל"ג) "אחד היה אברהם", ואומר רביז"ל, אברהם עבד ה' רק על ידי שהיה אחד, שחשב בדעתו שהוא רק יחידי בעולם, ולא הסתכל כלל על בני העולם, שסרים מאחרי ה' ומונעים אותו, ולא על אביו ושאר המונעים, רק כאלו הוא אחד בעולם, וזהו: "אחד היה אברהם", וכן כל הרוצה ליכנס בעבודת השם, אי אפשר לו לכנס כי אם על ידי בחינה זו, שיחשוב שאין בעולם כי אם הוא לבדו יחידי בעולם, ולא יסתכל על שום אדם המונעו, כגון אביו ואמו או חותנו ואשתו ובניו וכיוצא, או המניעות שיש משאר בני העולם, המלעיגים ומסיתים ומונעים מעבודתו יתברך, וצריך שלא יחוש ויסתכל עליהם כלל, רק יהיה בבחינת: "אחד היה אברהם" – כאלו הוא יחיד בעולם, עד כאן לשון רביז"ל.
 

והסביר מוהרא"ש ז"ל, כי הנה רביז"ל מגלה בתורה זאת, מפתח גדול בעבודת השם יתברך, שעל ידו יכול אדם להצליח בכל אשר עושה, ולהתקרב אל השם יתברך, ולגלות את השם יתברך לכל באי עולם, והוא הלימוד שהוריש לנו אברהם אבינו "אחד היה אברהם", שאברהם אבינו עבד את השם יתברך כאילו היה יחיד בעולם, ולא הסתכל על אחרים כלל, לא על אביו, ולא על אמו, ולא על בני משפחתו, ולא על בני דורו, כי בן שלש שנים הכיר אברהם בוראו (נדברים ל"ב.), ומאז התחיל לגלות ולפרסם שמו יתברך בכל העולם, ולא התפעל כלל מכל עובדי עבודה זרה שהיו בימיו, כי נמרוד היה גבור ציד לפני ה', ועשה עצמו אליל, וכולם השתחוו לו ועבדו אותו, אבל אברהם אבינו לא התפעל ממנו כלל, כי הכיר שיש בורא אחד יחיד ומיוחד, ואין שום מציאות בלעדו יתברך כלל, ומה שבני אדם מתגברים, "וכל דאלים גבר", שכל מי שיותר חזק, הוא גובר ומושל, אין לזה שום קיום כלל, ולבסוף הכל כלה ונאבד, כי רק הבורא יתברך שמו חי וקיים לנצח, ואנחנו כולנו צריכין לחזור אליו.

ועל כן, אפילו כשגזר נמרוד לזרוק אברהם בתוך כבשן האש, לא התפעל אברהם כלל, רק היה מוכן למסור נפשו בעבור האמונה הקדושה, והשם יתברך יעשה עמו כרצונו, כי מי שחי עם אמונה, מוסר עצמו לגמרי אליו יתברך, והוא יתברך הטוב בעיניו יעשה, וכוח זה של מסירת נפש, הוריש אברהם אבינו לכל יוצאי חלציו בכל הדורות, שיהיו מוכנים למסור נפשם על קדושת שמו יתברך, ולא יהיה איכפת להם מהגויים כלל, וכמו שראינו, שמילי מליונים של אחינו בני ישראל מסרו נפשם על קדושת שמו יתברך במשך הדורות, ולא התפעלו כלל מכל הגויים הסרים מאחרי ה', ואין זה אלא מהכוח שקיבלו מאברהם אבינו, הכח של "אחד היה אברהם", שעבד את השם יתברך כאילו הוא יחיד בעולם, וקישר את עצמו אל "ה' אחד", ולא איכפת לו מאחרים כלל, ואפילו שכולם קראו אותו "מין", על שאינו מאמין באלילים, וכן אמרו, שהרעב וכל הצרות שבעולם, כולם באו מחמתו, לא איכפת לו מהם כלל, רק המשיך לגלות אמתית מציאותו יתברך בעולם, וכוח זה הוריש לכל יוצאי חלציו אחריו, שכולם יקדשו שמו יתברך בעולם, וכל חייהם יעבדו לגלות כבוד מלכותו יתברך לכל יושבי תבל, ולהודיע להם כי אין שום מציאות בלעדו יתברך כלל.

והנה כח זה של "אחד היה אברהם", נמשך מכוח עליון ונורא מאד, שכל אחד מישראל הוא רק "אחד" בעולם, ויש לו תפקיד מיוחד לפעול בעולם, שאין שני יכול לעשות כמוהו כלל, כי כל אחד מישראל יש בו נקודה מיוחדת שאין בחבירו (ליקוטי מוהר"ן חלק א' סי' ל"ד), ומחמת נקודה זאת בא לעולם, להוציא אותה מן הכח אל הפועל, ולגלות אמתת מציאותו יתברך בעולם על ידי נקודתו, ולכן לפי האמת, אין שייך מדת הקנאה כלל, כי מה שייך לקנאות בחבירו, הלא חבירו יש לו נקודה אחרת לגמרי, ואין זה שייך אליו כלל, אבל עיקר הצרה כשאדם שוכח שהוא "אחד" בעולם, ונדמה לו שחבירו מצליח יותר ממנו, ויש לו יותר כסף וכבוד ממנו, ונעלם ממנו נקודתו המיוחדת, ואז מתרשל להוציא אותו מן הכח אל הפועל, אבל אילו היה זוכר את מעלתו וחשיבותו, שהוא "אחד" בלבד, לא היה מקנא באחרים כלל.

וכל זה סוד פרשת השבוע "ויאמר ה' אל אברם לֶךְ לְךָ מארצך וגו'", שהקדוש ברוך הוא אמר לאברהם אבינו "לֶךְ לְךָ", לך אל הנקודה המיוחדת שלך, ואל תסתכל על אחרים כלל, כי יש לך כח מיוחד לגלות ולפרסם האמונה בעולם, מה שאין אחרים יכולים לעשות כלל, וזה חלק מן האמונה הקדושה, שיאמין אדם בעצמו, שיש לו כוחות עצומות להצליח בחיים, ולגלות אלקותו יתברך לכל באי עולם, כי כמו שצריכין להאמין בהשם יתברך, כמו כן צריכין להאמין בעצמו (ליקוטי מוהר"ן חלק א' סי' ס"א), שהרי יש בו נשמה קדושה וטהורה, שהיא חלק אלוק ממעל, ואם מאמין בהקדוש ברוך הוא, צריך להאמין בנשמתו שנתן לו הקדוש ברוך הוא, אבל טבע אדם, שנתעורר בו כל מיני קטנות וילדות, ונדמה לו שלאחרים יש יותר ממנו, וכדרך ילדים קטנים שמקנאים מאד באחרים, ותמיד נדמה להם שלחבריהם יש יותר, אבל כשיוצא אדם מן הקטנות שלו, רואה שיש מספיק לכל אחד ואחד, ואין השני יכול לעשות כמעשהו כלל.

וזהו "לֶךְ לְךָ מארצך וממולדתך ומבית אביך וגו'", ואיתא בתרגום יונתן, "אתפרש מן ילדותך", היינו שתתפרש ותתבדל ממעשה ילדותך, הגורמים להסתכל על אחרים ולשכוח נקודתו המיוחדת, רק תעבוד את הקדוש ברוך הוא בבחינת "אחד היה אברהם"' שלא תסתכל על אחרים כלל, ואז תצליח מאד לפרסם האמונה בעולם, ושום בריה שבעולם לא יוכל למנוע אותך.

והנה ידיעה זאת של "לֶךְ לְךָ", צריכין בכל עניני החיים, הן בתורה והן בעבודה והן בגמילות חסדים, שאדם צריך למצוא הנקודה שלו, ולהוציא אותה מן הכח אל הפועל ולא להסתכל על אחרים כלל, כי בדרך כלל אדם מסתכל על אחרים, ורואה שהם לומדים הרבה יותר ממנו, ומתפללים הרבה יותר ממנו ועושים חסד הרבה יותר ממנו, ומזה בא לידי חלישות הדעת, שאינו יכול לחקות אותם ולעשות כמותם, ונופל בעיניו מאד, אבל אלמלא היה יודע שכל נקודה קטנה שלו חשובה בעיני השם יתברך, ומה שהוא יכול לעשות, אין שום בריה שבעולם יכול לעשות, היה שש ושמח עם כל נקודה ונקודה, והיה חי חיים טובים באמת.

"לֶךְ לְךָ" בתורה הוא, שאדם צריך לדעת שכל לימוד ולימוד חשוב מאד בעיני השם יתברך, ועליו ללמוד כל יום כמה פסוקים מפרשת השבוע שנים מקרא ואחד תרגום ועם פירש"י, ולזכור שבזה מקיים דברי חכמינו הקדושים (ברכות ו.) לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הצבור שנים מקרא ואחד תרגום, שכל המשלים פרשיותיו, עם הצבור מאריכין לו ימיו ושנותיו, וכן ילמוד לכל הפחות פרק אחד של משניות, ודף אחד של גמרא, ועוד לימודי התורה כפי יכולתו, וישמח מאד עם כל לימוד קטן שזוכה לסגל לעצמו, אבל הבעל דבר ערום מאד, ואומר לאדם, מה כבר חשוב לימודים קטנים, הלא צריכין ללמוד הרבה, כדרך לומדים גדולים, ואין חשוב לימודים קטנים, ובזה תופס אדם ברשתו, ומונע אותו מללמוד כלום, אבל כשאדם זוכר "לֶךְ לְךָ", שצריך ללכת לעצמו, ולעבוד הקדוש ברוך הוא כפי הנקודה שלו, ועליו לעבוד את הקדוש ברוך הוא בבחינת "אחד היה אברהם", ולא להסתכל על אחרים כלל, אז יצליח מאד בלימודו, ויזכה לאסוף לעצמו הרבה נקודת של לימוד בכל מקומות התורה, עד שיקנה כל התורה כולה.

וגם מרומז בסוד "לֶךְ לְךָ", מעלת לימוד הלכה, שעליו הזהיר רביז"ל מאד, ואמר שכל אחד מוכרח ללמוד פוסק והלכה בכל יום (שיחות הר"ן סי' קפ"ה), כי "הלכה" נקראת על שם (חבקוק ג') הליכות עולם לו, ואמרו חכמינו הקדושים (סוף נדה) אל תקרי הליכות אלא הלכות, כי על ידי לימוד הלכה, אדם יודע איך ללכת בעולם, ואיך לקשר הליכות חייו אל התורה הקדושה, ולא להתפעל מאחרים כלל, ולכן ב"לֶךְ לְךָ" מרומז ענין לימוד הלכה, שעל ידה זוכין ללכת בעולם, ועל כן מצינו דבר פלא, שדייקא בתחילת השולחן ערוך, שהוא ספר "הלכה" של ישראל, אומר הרמ"א (אורח חיים סי' א' סיעף א'), ולא יתבייש מפני בני אדם המלעיגים עליו בעבודת השם יתברך, שזהו הסוד של "אחד היה אברהם", שלא להסתכל על אחרים כלל, כי כדי לקיים "לֶךְ לְךָ", ולמצוא ההלכה בכל מקום ולקיים אותה, צריכין להיות חזק בסוד של "אחד היה אברהם", וללכת אל הנקודה המיוחדת שלו ולא להסתכל על אחרים כלל, והבן.

"צריכין להיות חזק בסוד של "אחד היה אברהם", וללכת אל הנקודה המיוחדת שלו ולא להסתכל על אחרים כלל"

וכן בענין תפילה צריכין "לֶךְ לְךָ", ואדם צריך ללכת אל הנקודה שלו, ולדעת שכל תפילה שלו חשובה מאד בעיני השם יתברך, ועליו למסור נפשו כל בוקר וערב ללכת לבית הכנסת ולהתפלל במנין, ולענות קדיש קדושה וברכו, כי בזה תלוי עיקר קדושתו וטהרתו, וכמו שאמרו חכמינו הקדושים (תנא דבי אליהו פרק כ"א), מה נחלים מעלין את האדם מן הטומאה לטהרה, כך בתי כנסיות ובתי מדרשות מעלין את האדם מן הטומאה לטהרה, כי אפילו אדם נכנס בהם מלא חטאים ועוונות חס ושלום, יוצא מהם מלא מצוות ומעשים טובים, כי על ידי שהתפלל במנין, ועונה אמן וקדיש וברכו, מסגל לעצמו המון מצוות ומעשים טובים והם מטהרים אותו לגמרי.

וכן צריכין "לֶךְ לְךָ" בענין תפילת התבודדות שלימד אותנו רביז"ל, שהיא המתנה הכי יפה שקיבלנו מרביז"ל, לפרש כל שיחתנו לפני השם יתברך בתמימות ובפשיטות גמור, ולבקש כל מה שאנחנו צריכין ממנו יתברך בשפת האם שלנו, והמתנה הזאת יגלה משיח צדקינו לכל העולם כולו, וכמו שכתוב (צפניה ג') כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' לעבדו שכם אחד, והעיקר לזכור "לֶךְ לְךָ", שתלך אל הנקודה שלך, ותתבודד עמו יתברך אפילו דיבור אחד באיזה מקום שהוא, ועליך לדעת שכל מילה ומילה חשובה מאד בעיניו יתברך, ועושה רושם גדול בכל העולמות, ועיקר הסיבה שאדם מתרשל מהתבודדות, מחמת שמסתכל על אחרים, ומקנא בהם, שהרי יש להם הרבה שעות התבודדות, ומה שוות כמה מילין שלי, אבל כשאדם עובד את השם יתברך בבחינת "אחד היה אברהם", ואינו מסתכל על אחרים כלל, רק הולך ומחפש הנקודה שלו, וכמו שכתוב "לֶךְ לְךָ", אזי אינו מתבלבל מאחרים כלל, רק מפרש כל שיחתו לפני השם יתברך, בשפת האם שלו, אפילו כמה מילין, ויודע היטיב שכל מילה ומילה עולה למעלה ועושה רושם גדול, וסוף כל סוף יצטרפו כל התפילות שלו לפעול ישועה גדולה.

וכן צריכין "לֶךְ לְךָ" בענין גמילות חסדים, לעשות חסד וצדקה עם הבריות, ואדם צריך ללכת עם ההשגה של "אחד היה אברהם", ולעשות חסד עם כל באי עולם ולא להסתכל על אחרים כלל, כי כך עשה אברהם אבינו, שגמל חסד עם כל הבריות, ונתן גם לערבים ולאומות העולם לאכול, אבל אחר כך צוה אותם לברך לאל עולם, ועל ידי זה פירסם וגילה אלקותו יתברך לכל באי עולם, ולכן גם בגמילות חסד צריכין לקיים "לֶךְ לְךָ", שילך אדם אל הנקודה שלו, ויעשה צדקה וחסד כפי יכולתו, ולא יסתכל על אחרים שעושים הרבה ממנו, רק ישמח מאד עם כל פרוטה שיכול לתת לצדקה, וכן עם כל חסד שיכול לגמול עם הבריות, ויידע שכל נקודה חשובה למעלה מאד.

ודייקא בנקודה זאת של "גמילות חסד" צריכין להשתמש עם מדת "לֶךְ לְךָ" מאד, ולחפש הנקודה שלו, ולהוציא אותה מן הכל אל הפועל, כי הלא "גמילות חסד" מדתו של אברהם אבינו, לגמול חסד עם כל הבריות, ועליו אמרו חכמינו הקדושים (מובא בפירש"י בראשית י"ב פסוק ב') ואעשך לגוי גדול, זהו שאומרים אלהי אברהם, ואברכך, זהו שאומרים אלהי יצחק, ואגדלה שמך, זהו שאומרים אלהי יעקב, יכול יהיו חותמין בכולן תלמוד לומר והיה ברכה, בך חותמין ולא בהם, עיין שם, כי עיקר קיום העולם הוא על ידי מדתו של אברהם אבינו, שהיא גמילות  חסד, ועל ידה נצא מן הגלות, וכמו שמפרש הרבי רבי יהונתן מאייבשיץ זי"ע (בספרו יערות דבש) "בך חותמין", שהחתימה והסוף של הגלות יהיה על ידי מדת חסד של אברהם, ודייקא על ידי חסד יוצאים מכל מיני קטנות המוחין וזוכין לשכל גדול בעבודת השם יתברך, וכמו שמפרש רביז"ל (ליקוטי מוהר"ן חלק א' סי' ע"ו) את הפסוק (בראשית כ"ב) ויהי אחר הדברים האלה, מי שנאחז בו השגת "אחר הדברים האלה", ונדמה לו שהוא כבר לאחר כל מיני דיבורים, וכאילו אין מה לדבר ממנו, מרוב קטנותו ושפלותו, ומרוב דינים, שהם השם "אלקים", שמתגברים עליו מאד, אזי עיקר העצה "והאלקים ניסה את אברהם", שמדת הדין נושאים ומרימים ומגביהים על ידי מדתו של אברהם שהוא גמילות חסד, כי על ידי שעושין חסד עם הבריות, השם יתברך משפיע עליו גדולת המוחין, ויוצא מכל מיני דינים וקטנות המוחין וכולן נמתקין לגמרי.

והנה בשבת קודש זאת, י"א מרחשוון, הוא ההילולא של רחל אמנו ע"ה, שהיא היתה סמל של גמילות חסד בתכלית, כי מסרה נפשה לתת הסימנים לאחותה כדי שלא תתבייש, אף על פי שהיא בעצמה הפסידה חתונתה עם יעקב אבינו, וזהו מעשה של גמילות חסד בתכלית, שאין אדם מסתכל על עצמו כלל, רק מוכן למסור נפשו בכל מיני אופנים כדי להציל את חבירו, ולכן עלינו להתעורר ביום הילולא שלה, לעסוק בגמילות חסד, ולעזור לבריות בכל מה שאנחנו יכולים, ולא להסתכל על עצמינו כלל. 

גם בשבת קודש זאת, ההילולא של הצדיק הקדוש רבי נחום מטשארנאביל זי"ע בעל ה"מאור עינים", והוא פעם אמר בשם רבו המגיד ממעזריטש זי"ע שאמר בשם רבו הבעל שם טוב הקדוש זי"ע, "כדאי לאדם לחיות בזה העולם שבעים או שמונים שנה, כדי לעשות אפילו פעם אחת טובה ליהודי!" כי כל כך חשוב בשמים כשעוזרים ליהודי שני, עד שכדאי לבוא בזה העולם בשביל לעשות טובה ליהודי אפילו פעם אחת בכל ימי חייו.

הרי למד הרב הקדוש רבי נחום זי"ע בגיל צעיר, שאין לו בעולם אלא הקדוש ברוך הוא בעצמו, והוא לימוד חשוב מאד לכל אחד ואחד, שאסור לסמוך על שום בריה שבעולם, כי אפילו החבר הכי טוב של אדם, כשבא לנגיעות שלו, לא יעזור אותו כלל, אלא יעזוב אותו לגמרי, שזהו דברי המשנה (אבות ב') הוו זהירין ברשות שאין מקרבין לו לאדם אלא לצורך עצמם, נראין כאוהבין בשעת הנאתן, ואין עומדין לו לאדם בשעת דחקו, שכל אחד מקרב את השני, כשיש לו הנאה ממנו, אבל תיכף ומיד שאדם בצר ובדוחק, אינם מכירים אותו כלל, ולכן כשאדם קונה ידיעה זאת בדעתו, שאין לו בעולמו רק הקדוש ברוך הוא לבד, אזי אינו מסתכל על שום בריה שבעולם, רק עובד את הקדוש ברוך הוא בהשגת "אחד היה אברהם", ומיד הולך ומתקרב אל הנקודה שלו, וכמו שכתוב "לֶךְ לְךָ", ועל ידי מצליח בכל עניניו, והשם יתברך יזכינו לעסוק בגמילות חסד כל ימינו, ותמיד נזכה לעזור לבריות בכל ענין ברוחניות ובגשמיות, עדי נזכה בזכות החסד לקבל פני משיח צדקינו במהרה בימינו אמן ואמן.