ואלו השני בנים היו נקראים בפי העולם, זה בכינוי חכם, וזה בכינוי תם, אף על פי שיש כמה חכמים ותמים בעולם, אף על פי כן כאן היה ניכר הדבר ביותר, כי שניהם ממקום אחד ולמדו ביחד, וזה נעשה חכם מופלג מאד, וזה היה תם גדול מאד • דברי התורה שנאמרו בשולחנו הטהור של כ"ק מוהרא"ש זי"ע בשבת קודש קידושא רבא, פרשת תזריע ה'תשס"ה
בשבת קודש בבוקר, בעת קידושא רבא, דיבר מוהרא"ש זי"ע דיבורים נוראים ונפלאים מאד בסיפורי מעשיות של רביז"ל במעשה מחכם ותם מעשה ט' דף קס"ד, עיין שם.
♦ ♦ ♦
פתח ואמר מוהרא"ש ז"ל, רביז"ל ממשיך לספר, ואלו השני בנים היו נקראים בפי העולם, זה בכינוי חכם, וזה בכינוי תם, אף על פי שיש כמה חכמים ותמים בעולם, אף על פי כן כאן היה ניכר הדבר ביותר, כי שניהם ממקום אחד ולמדו ביחד, וזה נעשה חכם מופלג מאד, וזה היה תם גדול מאד, ובהסקאסקי, ששם כותבין כל אחד עם כנוי פאמעליא (משפחה) שלו, היו כותבין על זה כנוי חכם ועל זה כנוי תם, כי השם של האדם הוא הנפש שלו, בבחינת (בראשית ב') נפש חיה הוא שמו (ליקוטי מוהר"ן חלק א' סי' ר"ס), ובתוך השם של האדם מונח כל כוחות הנפש שלו (שיחות הר"ן סי' צ"ה), ולכן כשנותנין שם לאדם צריכין לדקדק מאד לתת לו שם אחר צדיק ואיש כשר, כי על ידי זה נכנס קדושה גדולה בנפש התינוק (כמובא בספר הקדוש "נועם אלימלך" ריש פרשת במדבר עיין שם), והרבה צרות שבני אדם סובלים בימי חייהם, הוא מחמת שאין מדקדקים בשמות שנותנים, ונותנים שמות אחר אילנות ופרחים עצים ואבנים, ואחר כך הילד סובל מזה מה שהוא סובל, לכן אשרי המתייעץ עם צדיק אמיתי לפני שנותן שם לתינוק, כי אז יהיה בטוח שיצליח בימי חייו.
"הוא זוכה ליכנס בגנזי המלך ולחפש באוצרתיו"
פעם אחד בא המלך על הסקאסקי, ומצא, שהיו כתובין שם אלו השני בנים, זה בשם חכם, וזה בשם תם, והיה בעיניו לפלא, שאלו השנים מכונים בשם חכם ותם, ונתאווה המלך לראותם, וחשב המלך: אם אשלח אחריהם פתאום, שיבואו לפניי, יתפחדו מאד, והחכם יסתתמו טענותיו לגמרי, והתם גם כן אפשר ישתגע מחמת פחד, כי באמת אדם צריך להיות מוכן בכל יום פן יקרא אותו מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, על דרך שאמרו חכמינו הקדושים (שבת קנ"ג.) שוב יום אחד לפני מיתתך, וכי אדם יודע איזהו יום ימות, אלא יעשה תשובה היום שמא ימות למחר, נמצא כל ימיו בתשובה, וכן כתיב (קהלת ט') בכל עת יהיו בגדיך לבנים, ואמרו חכמינו הקדושים (קהלת רבה שם) משל למלך שזימן לעבדיו ולא קבע להם זמן, פקחים שבהם קשטו את עצמם וישבו על פתח בית המלך, אמרו כלום חסר בבית המלך, טפשים שבהם הלכו למלאכתם, אמרו, כלום יש סעודה שאין בה טורח, פתאום בקש המלך את עבדיו, פקחים שבהם נכנסו לפניו כשהם מקושטים, טפשים נכנסו מלוכלכים, שמח המלך לקראת הפקחים וכעס לקראת הטפשים, אמר הללו שקשטו עצמן לסעודה ישבו ויאכלו והללו שלא קשטו את עצמן יעמדו ויראו, נמצא שפיקח שחושב תמיד על תכליתו הנצחי, מכין עצמו היטב בכל יום, פן יקרא אותו המלך.
ונתיישב המלך לשלוח חכם אחד אל החכם, ותם אל התם, רק איך מוצאין בעיר מלוכה תם, כי בעיר מלוכה על פי רב הם חכמים, רק שהממונה על האוצרות הוא תם דוקא, כי החכם אינם רוצים לעשות ממונה על האוצרות, פן על ידי חכמתו ושכלו יוכל לבזבז האוצרות, על כן עושין ממונה על האוצרות תם דווקא, כי ליכנס אל גנזי המלך, ולהיות ממונה על אוצרותיו ולחלק אותם, אי אפשר אלא על ידי תמימות גמור, היינו שיסלק חכמתו ודעתו לגמרי, ויעשה רק כאשר צוה אותו המלך, ואז יקבל רשות לחפש בגנזי המלך, כי אין המלך מפחד שישתמש בהם לצרכי עצמו, וכן הוא ברוחניות, מי שמסלק חכמתו ודעתו לגמרי, ומשליך עצמו לעבודת השם יתברך בשביל אהבתו יתברך, הוא זוכה ליכנס בגנזי המלך ולחפש באוצרתיו (ליקוטי מוהר"ן חלק ב' סי' ה').
"ומפסיד מה שמפסיד"
וקרא המלך לחכם אחד ולאותו התם הנ"ל ושלחם להשני בנים הנ"ל, ונתן בידם אגרות לכל אחד ואחד, גם נתן בידם אגרת להגאבירניר של הגאבערניא (מושל המחוז), שאלו השתי בנים הם תחת ממשלתו, וצוה בהאגרת, שהגאבירניר ישלח להם אגרות משמו להחכם והתם כדי שלא יתפחדו, ויכתוב להם, שאין הדבר נחוץ, ואין המלך גוזר דוקא שיבואו, רק הדבר תלוי ברצונם, אם הם רוצים יבואו, רק שהמלך חפץ לראותם, כי זהו כלל גדול בעבודת השם יתברך, שאף פעם אין לוקחין את הבחירה מן האדם, ואין אומרין לו שהוא מוכרח לעשות מה שמצווים עליו, רק מעמידים אותו על בחירתו, ואומרים לו שהדבר תלוי ברצונו, אם רוצה לבוא אל המלך, יבוא, כי המלך בוודאי חפץ לראותו, אבל אין המלך גוזר עליו דווקא שיבוא, ומי שיש לו תמימות, תיכף ומיד ששומע שהמלך קורא אותו וחפץ לראותו, רץ בזריזות גדול בלי שהייה כלל, וכמו שכתוב (שיר השירים א') משכיני אחריך נרוצה הביאני המלך חדריו וגו', אבל מי שחכם בעיניו, חוקר וחושב בדבר, למה המלך קרא אותי? למה המלך צריך אותי? ועל ידי החכמות נמנע מללכת אליו, ומפסיד מה שמפסיד, ולכן העיקר הוא תמימות, ועל ידי תמימות זוכין לכל, והשם יתברך יזכינו להגיע אל תמימותו של התם הקדוש, ונזכה להתקרב אל מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא באמת ובתמים מעתה ועד עולם אמן ואמן.
הניגון של הצדיק, שהוא בחינת משה, מעלה את הנשמות מן האפיקורסית של החלל הפנוי שנפלו לשם, כי דע, שכל חכמה וחכמה שבעולם, יש לה זמר וניגון מיוחד • דברי התורה שנאמרו בשולחנו הטהור של כ"ק מוהרא"ש זי"ע בסעודה שלישית שבת קודש פרשת בשלח שבת שירה ה'תש"ע
בסעודה שלישית, סעודת רעווא דרעווין, דיבר מוהרא"ש זי"ע דיבורים נוראים ונפלאים מאד על פי דברי רביז"ל ליקוטי מוהר"ן חלק א' סי' ס"ד המדבר מענין הניגון של הצדיק המביא לידי אמונה, עיין שם.
♦ ♦ ♦
פתח ואמר מוהרא"ש ז"ל, רביז"ל אומר (מוהרא"ש ז"ל חזר בקיצור על כמה נקודות שבתורה זו של רביז"ל), הניגון של הצדיק, שהוא בחינת משה, מעלה את הנשמות מן האפיקורסית של החלל הפנוי שנפלו לשם, כי דע, שכל חכמה וחכמה שבעולם, יש לה זמר וניגון מיוחד, שזה הזמר מיוחד לחכמה זו, ומזה הזמר נמשכת החכמה הזאת, וכמו שכתוב (תהלים מ"ז): "זמרו משכיל", שכל שכל וחכמה יש לו זמר וניגון, ואפילו חכמת האפיקורסית, יש לה ניגון וזמר המיוחד לחכמה האפיקורסית, וזה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (חגיגה ט"ו) 'אחר מה הוי בה, זמרא יוני לא פסק מפומיה, וכשהיה קם מבית המדרש, כמה ספרי מינין נופלין ממנו', כי זה תלוי בזה, כי על ידי זמר שלא פסק מפיו, על ידי זה היו הספרי מינין נופלין ממנו, כי זה הזמר היה מיוחד לזה האפיקורסית והמינות שהיה לו, נמצא כל חכמה וחכמה לפי בחינתה ומדריגתה, כן יש לה זמר וניגון השייך ומיוחד אליו:
ואמונה, יש לה גם כן זמר וניגון המיוחד לאמונה, וכמו שאנו רואים שאפילו אמונות עכו"ם בדברי טעותם, יש לכל אמונה של עכו"ם ניגון מיוחד, שמזמרין בו ועורכין בו בבית תיפלתם, כן להיפוך בקדושה, כל אמונה יש לה זמר וניגון, ואותו הזמר המיוחד לאמונה, שהוא אמונה העליונה מכל המיני חכמות ואמונות שבעולם, היינו אמונה בהאור אין סוף עצמו הסובב כל עלמין, אותו הזמר הוא גם כן למעלה מכל הנגינות וזמירות שבעולם, השייכים לכל חכמה ואמונה, וכל הזמירות והניגונים של כל החכמות, נמשכין מזה הזמר והניגון, שהוא למעלה מכל הזמירות והניגונים של כל החכמות, כי הוא הזמר השייך להאמונה בהאור אין סוף עצמו, שהוא למעלה מן הכל: ולעתיד לבוא "שיהפוך לכל העמים שפה ברורה לקרא כולם בשם ה'" (צפניה ג), והכל יאמינו בו יתברך, אז יתקיים (שיר השירים ד): "תבואי תשורי מראש אמנה", 'מראש אמנה' דייקא, היינו בחינת אמונה עליונה זו, שהוא ראש לכל האמונות, וזה 'תשורי' דייקא, היינו הניגון והזמר השייך לראש אמונה זו: ולבחינת זמר של אמונה העליונה הזאת, אין מי שיזכה, כי אם צדיק הדור, שהוא בחינת משה, שהוא במדרגת אמונה זו, וזה (שמות ט"ו): "אז ישיר משה", ואמרו חכמינו זכרונם לברכה (סנהדרין צ"א:) 'שר לא נאמר, אלא ישיר', מכאן לתחית המתים מן התורה, שעתיד משה לשיר לעתיד לבוא גם כן. כי כל השירות, בין של עולם הזה בין של לעתיד לבוא, הוא רק אצל משה, ועל ידי ניגון של הצדיק, שהוא בחינות משה, על ידי זה עולים ויוצאים כל הנשמות שנפלו בתוך האפיקורסית של חלל הפנוי, כי ניגונו הוא בבחינת 'ראש אמונה', היינו אמונה העליונה על הכל, שעל ידי ניגון ואמונה זו נתבטלים כל האפיקורסית, ונכללים ונתבטלים כל הנגונים בתוך הניגון הזה, שהוא למעלה מן הכל, שממנו נמשכים כל הנגונים וכו', עיין שם כל זאת בדברי רביז"ל.
והסביר מוהרא"ש ז"ל, כי הנה כוח נגינה גדולה מאד, ועל ידי ניגון ושיר של התעוררות ודביקות, יכולין לעלות ולהתדבק בהשם יתברך מאד, ולכן הזהירנו רביז"ל (ליקוטי מוהר"ן חלק א' סי' ג'), להישמר מניגונים של רשעים, כי כמו שיש כח לניגון של צדיק לעורר לב האדם אחר השם יתברך, ולדבקו בו יתברך, כן יש כח לניגון של רשע לקרר לב האדם, ולנתקו מדביקות השם יתברך חס ושלום, ודייקא על ידי נגינה, יש כח לרשעים לתפוס בני אדם ברשת טמיאה של כפירות ואפיקורסות, כי ממשיכים אותם על ידי נגינה פסולה, ואחר כך מכניסים בהם דיעותיהם הפסולות רחמנא ליצלן, שזהו מה שאמרו חכמינו הקדושים (חגיגה ט"ו:) על אלישע – אחר, ששני פגמים היו בו, שהיה מזמר ניגוני יון, וגם היה ספרי מינים נופלין מחיקו, כי זה תלוי בזה, על ידי שהיה נמשך אחר ניגוני יון, זה הביא אותו אחר כך לספרי מינים רחמנא ליצלן, ולכן כל מי שרוצה לידבק עצמו בהקדוש ברוך הוא באמת, יהיה נזהר מאד מניגוני רשעים, וירגיל עצמו בניגוני צדיקים, וינגן אפילו בינו לבין עצמו ניגונים שמחים ומעוררים, אפילו אם אינו בעל מנגן בטבעו, וכמו שאומר רביז"ל (שיחות הר"ן סי' רע"ג), טוב לאדם להרגיל את עצמו שיוכל להחיות את עצמו עם איזה ניגון, כי ניגון הוא דבר גדול וגבוה מאד מאד, ויש לו כח גדול לעורר ולהמשיך את לב האדם להשם יתברך, ואפילו מי שאינו יכול לנגן, אף על פי כן בביתו ובינו לבין עצמו, יוכל להחיות את עצמו באיזה ניגון כפי שיוכל לזמר אותו, כי מעלת הנגון אין לשער, עיין שם, אשרי המנגן ניגונים קדושים בכל עת.
"האפיקורסית של החלל הפנוי"
והנה כלליות הניגונים הקדושים של נשמות ישראל, הוא ספר "תהלים" שחיבר דוד המלך עליו השלום, כי דוד המלך היה נעים זמירות ישראל, וכלל ב"תהלים" כל מיני שיר שבח אל השם יתברך, ואמר אותם ברוח הקודש גבוה כזה, עד שכל אחד מישראל בכל הדורות יכול למצוא עצמו בהם, ולומר שיר שבח אל השם יתברך על ידם, ולכן הוא דבר גדול מאד לומר הרבה תהלים בכל יום, ואשרי מי שזוכה לומר "יום" של תהלים בכל יום, עד שזוכה לגמור כל ספר "תהלים" כל שבוע, כי השירים של דוד המלך מושכים לב האדם מאד אחר השם יתברך, ועל ידי תהלים זוכים לתשובה, ולמצוא את השער של תשובה השייך אליו (ליקוטי מוהר"ן חלק ב' סי' ע"ג), ודוד המלך פעל אצל השם יתברך שיהיה אמירת תהלים חשובה כלימוד נגעים ואהלות (מדרש תהלים מזמור א'), ויש לומר למה דייקא "כנגעים ואהלות" ולא כמסכתות אחרות, אבל מסכת נגעים מדבר מטומאת צרעת הבאה על לשון הרע, ומסכת אהלות מדבר מטומאת מת, שהוא טומאת הרשעים הנחשבים בחייהם כמתים, וכוח של אמירת תהלים כל כך גדול, עד שיכול לטהר אדם מפגם של לשון הרע ורכילות, ולטהר אותו מטומאת הרשעים הנחשבים כמתים בחייהם, ולכן אשרי המרגיל עצמו בשירה וזמרה של דוד המלך עליו השלום, שהוא ספר תהלים, ואומר הרבה מזמורי תהלים בכל יום.
והנה זה ברור, שעיקר המניעה לאדם לומר שירות ותשבחות אל השם יתברך בכל לב, הוא מחמת שיש בו ישות וגיאות, והגאוה אינו מניח אותו לפתוח לבו לפני השם יתברך, ולשיר לפניו שירות ותשבחות, כי על הבעל גאוה אומר הקדוש ברוך הוא (סוטה ה.), אין אני והוא יכולין לדור בעולם, נמצא שאין מקום בלבו להכיר חסדי השם יתברך, ולהודות אליו יתברך, אבל מיד שאדם מכניע הישות והגיאות שלו, ומתחיל להכיר את חסדי המקום עליו בכל עת, בוודאי יתעורר לשיר שירות ותשבחות אליו יתברך תמיד, וירגיש שמחה ונעימות נפלאה בכל ימי חייו, ולכן אשרי המרגיל עצמו לומר שירות ותשבחות אל השם יתברך תמיד, כי אז עולמו יראה בחייו, ויחיה חיים טובים מעין הגאולה העתידה, שאז נאמר (שיר השירים ד') תבואי תשורי מראש אמנה, אשרי לו ואשרי חלקו.
וקישר מוהרא"ש ז"ל את ענין הנ"ל לפרשת השבוע בקשר נורא ונפלא מאד, כי הנה מצינו בפרשת השבוע שירת הים ששר משה ובני ישראל אחר הנס של קריעת ים סוף, שהיה הגמר של יציאת מצרים, וכמו שכתוב (שמות ט"ו) ויושע ה' ביום ההוא וגו' אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה' וגו', ומנהגם של ישראל לומר שירת הים בכל יום, ואיתא בזוהר הקדוש (בשלח נ"ד), ומובא גם בפוסקים (משנה ברורה סי' נ"א סעיף קטן י"ז), שמי שאומר שירת הים בשמחה, ומדמה בדעת כאילו באותו יום עבר בים, מוחלין לו על כל עוונותיו, ויש להבין למה מעלת שירת הים גבוה כל כך, עד שיהיו נמחלין כל עוונותיו על ידי זה, וגם למה השירה מתחיל דייקא עם פסוק אשירה לה' כי גאה גאה סוס ורוכבו רמה בים, שמזכירין גיאות ה', וזה אשר גרם סוס ורוכבו רמה בים, למה דייקא מדה זאת?
"שירת הים"
והנה על פי דברי רביז"ל הנ"ל מובן הענין מאד, כי פרעה ומצרים היו קליפות של כפירות ואפיקורסות הבאים בחלל הפנוי, הרוצים לחטוף ישראל ברשתם הטמיאה חס ושלום, וכמו שאומר רביז"ל (בסוף תורה זו), שפרעה הוא לשון ביטול, מלשון (שמות ה') תפריעו את העם, כי פרעה הוא מקור הכפירה, וכמו שאמר (שמות ה') מי ה' אשר אשמע בקולו וגו', לא ידעתי את ה' וגם את ישראל לא אשלח, ורצה להכניס הכפירות בנשמות ישראל חס ושלום, ולהרחיק אותם מן הצדיק, וכמו שאמר (שם) למה משה ואהרן תפריעו את העם ממעשיו לכו לסבלותיכם, אבל נשמות ישראל התגברו כנגדו עם אמונה בה' ועם אמונת חכמים, וכמו שכתוב (שם י"ד) ויאמינו בה' ובמשה עבדו, ועל ידי אמונה עוברים על כל הקושיות של החלל הפנוי, שעל שם זה נקראים נשמות ישראל "עבריים", על שם שהם עוברים באמונתם על כל החכמות והכפירות, ועל ידי אמונה זאת יצאו מתחת יד פרעה ומקליפת מצרים, והנה משה רבינו רצה שישאר הארה של יציאת מצרים וקריעת ים לדורות עולם, ולכן עלה בלבו לומר שירה, וכמו שכתוב אז "ישיר" שר לא נאמר, אלא "ישיר", על שם המחשבה, וכמובא ברש"י (פסוק א'), וגם "ישיר" על שם העתיד, שמשה רבינו יאמר שירה עם נשמות ישראל לדורות עולם, כי דייקא על ידי שירה, שהוא כח נגינה, בשירות ותשבחות אל השם יתברך, מכניעים כל הקליפות של כפירות ואפיקורסות לגמרי, וזוכין להגביה המוח בדביקות אמיתי אל השם יתברך, ולהגיע למעלה מן החלל הפנוי, ואל ראש האמונה, וכמו שכתוב (שיר השירים ד') תבואי תשורי מראש אמונה, ולכן כל האומר שירת הים בכל יום בשמחה, ומדמה לעצמו כאילו עובר אז את הים, בוודאי מוחלין לו על כל עוונתיו, כי שירת הים שהוא השיר של אמונה, מרים ומגביה האדם למעלה מחלל הפנוי, ועל ידי זה נמחלין כל העוונות, וכמו שאומר רביז"ל (ספר המדות אות אמונה סי' ל"ג), על ידי אמונה הקדוש ברוך הוא יסלח לך על כל עוונותיך.
וזהו אשר בהתחלת השירה מזכירין גיאות ה' דייקא, וכמו שכתוב אשירה לה' כי גאה גאה, כי עיקר המניעה לומר שירות ותשבחות אל השם יתברך הוא מחמת מדת הישות והגיאות, כשיש לאדם מדת הגאוה, והוא דוחק את רגלי השכינה רחמנא ליצלן, ולכן אינו יכול לכוון לבו לשיר ולהודות לה', אבל כשמכיר שכל הגיאות שייך רק אל השם יתברך, שזהו כי גאה גאה, ותירגם אונקלס ארי איתגאי על גותניא וגיאותא דיליה היא, אזי מיד נכנעים כל הקליפות, שהם סוס ורוכבו, המרמזים על הס"מ ונוקביה (כמובא בסידור האריז"ל), ונשמות ישראל יכולים לומר שירה אל השם יתברך בשמחה עצומה, ולכן שירת הים נקבע לדורות עולם בתוך הסידור של נשמות ישראל, כי דייקא על ידי שירה זוכין להתגלות אמונה, ולהכניע כל הקליפות לגמרי, ובפרט כשאדם מכוון לומר אותה גם על כל הנסים שהקדוש ברוך הוא עושה עמו בכל עת, זה מסוגל להמשיך עליו כל מיני ישועות והשפעות טובות וזיווגים טובים, וכמובא בספר המדות (אות חיתון חלק ב' סי' א'), מי שקשה לו למצוא זווגו יאמר בכונה שירת הים, והשם יתברך יזכינו למלאות פינו בשירות ותשבחות תמיד, עדי נזכה להגיע אל הניגון העליון של אמונה, שהוא למעלה מכל הניגונים, ונזכה להכלל בו יתברך לגמרי מעתה ועד עולם אמן ואמן.