משנכנס אדר מר(ב)ים בשמחה

ביישוב יבנאל הרגוע והשקט, בו הקים הצדיק הגדול מוהרא"ש זי"ע, עיר שהיא חממה של אמונה ושמחה, מצאו הזוג ונשינבוים את שאוותה נפשם. השדות המוריקות לאחר גשמי ברכה, הפרות שרועות באחו, והמרחבים המרהיבים השתלבו נפלא עם רצונם להתחיל חיים חדשים ורעננים.

הרוגע והשקט המאפיין את האזור לא מגלה גם לא ברמז את סיפור חייה הסוערים ומלאי תהפוכות של הגברת מרים ונשינבוים תחי', שהתרוצצה מצפון ועד דרום ממזרח למערב, בחוסר שקט פנימי רועש וגועש, עד שהגיעה אל המנוחה והנחלה. בעיר ברסלב בגליל.
מספר נקודות משבר שחוותה בחייה, כולל בפרק הזמן בו כבר הייתה חזקה בתוך הקדושה, גרמו לה לקום ולצמוח בכל פעם מחדש, ודווקא בתוך ההסתרה לגלות בעצמה כוחות עצומים ענקיים לשמוח ולשמח, להתרומם ולהרים גם נשים אחרות, להראות לכולן כי יש בהן אין סוף טוב. למשוך את היגון ואנחה לתוך מעגל השמחה.

הגברת ונשינבוים כיום מרימה עשרות פרויקטים מכל מיני סוגים. היא מפעילה מסיבות בת מצווה עם מופעי להטוטי אש, הרקדות ועוד שלל מופעי שמחה. היא מדריכת פילטיס ומחול, מארגנת ערבי שמחות, תזונה ובריאות, הצגות ומצגות ועוד מגוון תוכניות מרתקות, וכל זאת בציוויו הכוונתו והדרכתו של מו"ר המוהרא"ש זצ"ל, שאמר לה: "אני מקנא בזכות שיש לך בשמיים"…

אנחנו מראיינים את הגברת ונשינבוים תחי' בשיאן של ההכנות לקראת ההילולא הגדולה שמתקיימת בי"ז שבט בציונו הקדוש בבית החיים ביבנאל.

מרים, שבין יתר עיסוקיה גם שותפת פעילה במערך האדיר המתקיים סביב ההילולא, נשמעת עסוקה.
אנחנו מבקשים להגדיר מהו התפקיד המדויק של הגברת ונשינבוים בקהילה, אך נתקלים בתשובה מפתיעה.
"איפה שקוראים לי, אני באה. מה שנקרא 'כלבויניקית', היא עונה משועשעת.
"אך ברוך השם אני לא לבד. קודם כל, יש המון אנשים שנרתמים, וכמובן, מלווה אותי סיעתא דישמיא מופלאה לאורך כל הדרך בזכות הצדיק".

 

אל תתבלבלו, בתוך כל שפע הפעילות היא קונקרטית ויודעת בדיוק מה היא עושה ורוצה מעצמה. אנחנו סקרנים לשמוע היכן הכול התחיל, וחוזרים אחורה למעלה מעשרים וחמש שנה.

"בילדותי חוויתי כמה מקרי מוות במשפחה הקרובה, שזעזעו אותי וגרמו להתבונן לעומק על החיים". היא מתחילה לתאר, "בגיל 14 התייתמתי מאבי ז"ל. התחלתי לשאול את עצמי שאלות על התכלית. מחשבות על יום המיתה לא עזבו אותי. הרי בן אדם עף מפה בשנייה, יום אחד יכול פשוט למות.

שאלתי ללא הרף בשביל מה בכלל נולדתי, אם ממילא בסוף מתים…? איזו תכלית יש כאן בעולם?

בשביל מה צריך לבנות בית, לעבוד, להביא ילדים, לאכול לישון וחוזר חלילה. למה?
אך לא קיבלתי שום מענה מספק. שום דבר לא החייה אותי ולא נתן לי תקווה.

כך הסתובבתי עד גיל עשרים. הייתי כמו עפיפון, תלושה מהמציאות. מתרוצצת ממקום למקום, מחפשת אטרקציות והרפתקאות שימלאו אותי.

חייתי בלי שום גבולות, עשיתי רק מה שבא לי. אבא לא היה לי, ואימא שלי תחיה פשוט הכילה אותי. לא רציתי להיות בשום מסגרת קבועה, לבית ספר הלכתי רק כדי להעביר את הזמן ולעבודה הגעתי רק למלא את השעות…

התחברתי עם מגוון סוגי אנשים, מאנשי "עמך' ועד לאנשי האליתות. מאנשי מוזיקה, ועד לאנשי עסקים בכירים".

מרים מעבירה את זמנה בלי שום כיוון בחיים כשהיא מנסה לגור בכל מקום אפשרי, בתל אביב בצפון ואף באילת. שום מקום לא מוצא חן בעיניה. הכול נדמה כשקר אחד גדול.

"ראיתי את העולם כמו תמונה משונה מהצד. כאילו אני מביטה בו מבחוץ, כמו על איזה סרט לא נורמלי.

ניסיתי לדבר על זה עם אנשים מסביבי אך אף אחד לא הבין אותי, אפילו לא היה בכיוון. אולי חשבו שאני מחפשת להיות משהו מיוחד, לכבוש את העולם. הייתי מסתכלת על אנשים איך הם מעבירים את שגרת היום, ישנים, קמים, הולכים לבית ספר או עבודה, אוכלים, שוב ישנים וחוזר חלילה. לא הבנתי מה נותן להם את הכוח לקום בבוקר. מצדי היה לישון כל היום במיטה. במבט לאחור פשוט רציתי סיבה אמתית לחיות. רציתי להתחבר לאנשי תוכן, חיפשתי משהו מעבר לחיצוניות, יותר פנימי.

כשהציעו לי לטייל במזרח הרחוק הסכמתי כמובן בלי לחשוב, מקסימום ניפול מאיזה הר, מה כבר יכול להיות, העיקר לשאוב מהיכן שהוא קצת חיות…
שם, רחוקה מהשגרה, ראיתי את כוחה העוצמתי של הבריאה, התחדדה בי ביתר שאת התחושה החזקה כמה האדם הוא קטן. כל הטבע הזה עומד מולי כמו תמונה ענקית מהצד. היכן אני נמצאת מול כל זה? מה אני אמורה לעשות פה? מה תפקידי כאן בעולם?"

״כוחה העוצמתי של הבריאה, התחדדה בי ביתר שאת התחושה החזקה כמה האדם הוא קטן״

סוגרת עוד פרק בחיים

הטיול של מרים היה אמור להימשך לפחות כמה חודשים, אך לאחר מספר שבועות היא הרגישה תחושת חנק בלתי מוסברת ומחליטה לשוב הביתה כמה שיותר מהר.

"הרגשתי דחייה עצומה במקום. היום אני יודעת להגדיר שזה היה מהטומאה החזקה של הגויים, מהעבודה זרה שלהם. רציתי לברוח כמה שיותר מהר. אמרו לי: מה קורה איתך, כיף לנו, אנחנו בטיול!
אך לא היה כיף לי. הרבה יותר מוקדם מהמתוכנן קניתי כרטיס טיסה חזרה לארץ".

כאן היא מגיעה לנקודת מפנה חדה בחייה. לאחר שנפגשה כמעט עם כל מה שעולם הזה יכול להציע, ועדיין נותרת עם חור ענק בנשמה, היא מבינה: אם כאלו הם החיים אני לא רוצה להיות כאן.

"בתקופה המדוברת התחיל גל של חזרה בתשובה של חבר'ה צעירים, גם כאלה שהכרתי. אותי זה לא משך. חשבתי שזה בטח סתם טרנד אופנתי, לא חלמתי שזה יגע בי אי פעם.

גם בחור שהיה שכן שלי בילדות אותו הכרתי טוב חזר בתשובה ועבר ללמוד בישיבה.
יום אחד, אחרי חמש שנים שלא שמעתי ממנו כלום, הוא התקשר אליי, נורא הופתעתי. הרי לא דיברנו כמה שנים חשבתי שהוא מאוד 'חרדי' ובטח כבר נשוי.
מסתבר שהוא שמע שאני מחפשת משמעות בחיים וחשב שזו הזדמנות להציע לי לנסות את צד הקדושה…

מיד סיפרתי לו: "אתה תופס אותי בנקודת שיברון מוחלטת בחיים שלי. בדיוק ברגע שמאסתי בכול", "בואי תנסי לעשות שבת" הוא אמר: "הרי ניסית כבר הכול. מה יש לך להפסיד?"

"מה זה ייתן לי?" – שאלתי – "האם זה יקרב אותי לאמת שלי? לתכלית?"
– "מה אכפת לך, תבואי תשמעי שיעור. אולי תעלי לירושלים למדרשה של הבנות".

• "אני? לגור עם בנות? אין סיכוי אין לי כוח לשטויות של הבנות!" כך טענתי, אבל בסופו של דבר השתכנעתי. ננסה עוד משהו בחיים, אמרתי לעצמי, נסגור עוד פרק.

עשיתי מין מסיבת פרידה מכל המכרים שלי, חברות ומשפחה.
הסברתי להם בטוב טעם שאני עולה לירושלים לנסות את מזלי ביהדות". בהתחלה הם היו בהלם. לא ציפו ממני למהלך כזה"…

 

גב' מרים מחדדת ומסבירה את הדברים

"צריך להבין שהרבה אנשים שהכרתי, אף על פי שלא תמיד הבינו לנפשי, היו שם בשבילי ברגעים מאוד קשים שחוויתי. הכרתי להם טובה. עד היום אני בקשר עם רובם, מזכה אותם, ברוך השם , לשמוע מתורת הצדיק ולקיים מצוות בעצמם.

הם שמחים שטוב לי ומודים בזה שלא השתגעתי או משהו, כמו שלעיתים חושבים על בעלי תשובה, אלא פשוט אימצתי אורח חיים יהודי פנימי אמיתי.

 

תהליך חזרתה בתשובה של מרים היה מהיר וזריז ממש בבחינת 'ויריצוהו מן הבור' הבור הריק בלי מים בו.

"בלילה אחד ארזתי תיק ולמחרת עליתי לירושלים למדרשה" – משחזרת מרים –  "מה אגיד ומה אומר, הרגשתי שסגרו לי את הפלומבה, הנה מצאתי את הדרך לנשמתי האבודה.
הייתי במדרשה פשוטה אך מיוחדת. קיבלתי שם ליווי יד ביד עד שהכירו לי את עולם התורה והלכה. הייתי מאוד סקרנית לדעת הכול. שאלתי את כל סוגי השאלות, הרשיתי לעצמי לרטון ולהקשות על דברים שלא הבנתי, במשך שלושה חודשים קיבלתי על עצמי את כל המצוות ברוך ה'.. מה שאמרו לי עשיתי. "אם היו אומרים לשים קרניים אדומות הייתי שמה" – היא צוחקת – "הייתי מבוטלת לגמרי".

 

"בלילה אחד ארזתי תיק ולמחרת עליתי לירושלים למדרשה"

שיחת טלפון מפתיעה

כל זמן שהותה במדרשה, יעקב, הבחור השכן מילדותה, עוקב אחריה ושואל לשלומה דרך הרבנית. יום אחד בהיר היא מקבלת את שיחת טלפון מפתיעה.

"היה זה מיעקב, הוא הציע לי לנסות להיפגש, לנסות, אולי ייצא שידוך… וזה מה שהיה. מצאתי את עצמי כהרף עין עם שמלת כלה נוחתת ביבניאל".

זהו? כל כך מהר? אנחנו שואלים ורוצים לשמוע איך זה קרה.
"אמנם עברתי עם עצמי תהליך עמוק של שינוי וחזרה לנשמה שלי" – משתפת אותנו מרים – "אך יחד עם זאת הכול היה במהירות מסחררת. ברגע שידעתי מה אני רוצה, הדרך הייתה קצרה וברורה.

לפני החתונה ניסינו לבדוק איפה כדאי שנגור. בתחילה בעלי, שהיה כבר מקורב לברסלב, רצה כמובן את ירושלים. אני לעומתו טענתי כי שבעתי מהערים הגדולות והרועשות. רציתי לחיות בטבע עם תרנגולים וכבשים. רציתי לבנות לי פינה שקטה משלי אחרי כל הטלטולים שעברתי.

הביקור ביבנאל

בעלי מאוד התחבר לעניין של ההפצה. הנקודה של 'יפוצו מעיינותיך החוצה' הייתה מאז ומתמיד חזקה אצלו מאוד. להטעים את כל עם ישראל בטעמן המתוק של המצוות ושל תורת רבינו הקדוש. לא להשאיר מאחור אף אחד, לזכות את כולם.

לכן כשאחד מחבריו שגר ביבנאל הזמין אותנו לבוא להתרשם מהמקום, והסביר לנו שהקהילה עוסקת כל כולה בהדפסה ובהפצה, הראה לנו את המוסדות הקדושים, את המרחבים, הסתכלנו אחד על השני והבנו: זהו, זה המקום שמוסכם על שנינו".

הפגישה הראשונה עם הצדיק

הזוג ונשינבוים נישאים, משתכנים ביישוב הירוק ונפגשים לראשונה עם המוהרא"ש זצ"ל.

"מהרגע הראשון המהות של הצדיק זצ"ל נכנסה לי ללב כמו חוד. הייתה בו אמת כזו מדויקת ופשוטה, נדבקנו בו בלי שום בחירה. הלכנו אחריו באש ובמים, כל מילה שאמר לנו נחרטה בנשמתנו לנצח, עד עצם היום הזה.
הודיתי לקב"ה כי הביא אותי אל המנוחה והנחלה ולסגירת הפרק הארוך של החיפוש עצמי.
כאן מצאתי את שאהבה נפשי".

׳נפגשים לראשונה עם המוהרא"ש זצ"ל׳

משבר בתוך התשובה

עוברות שנים ספורות, לזוג וונשינבוים נולדים כמה ילדים. נדמה כי החיים עלו על מסלול קבוע וסדיר והם מתנהלים על מי מנוחות ביישוב הפסטוראלי והמרגיע. אך ככל הנראה ההשגחה העליונה חשבה אחרת, כי הגיע הזמן שמרים תעלה בעוד שלב מכריע בדרך העולה בית א-ל.

"זה קרה לפני כמעט עשרים שנה" – מתחילה מרים לספר ולתאר את הימים הלוא פשוטים שעדיף אולי לשכוח – "היה זוג שליווינו אותם עד שהם התחזקו והתחתנו וגרו כאן לידינו ביישוב. האישה הייתה קרובה אליי מאוד. לדאבון לבי, בעלה נפטר לבית עולמו, בטרם עת, עוד בהיותו בן שלושים בלבד, בהותירו את אשתו אלמנה, לא על אף אחד מישראל.
אני, שחוויתי כבר כמה מקריי פטירה בחיי, ונוכחתי בהרבה לוויות, הפעם לא יכולתי לעמוד בעוצמת גודל האסון שפקד את חברתי, וככל הנראה נכנסתי לסוג של פוסט טראומה קשה.

קשה מאוד לתאר את זה, זה היה כאילו נכנסתי לתוך בועה אטומה מנותקת מכל העולם, מתפקדת כמו רובוט בבית, אך מנותקת מכל קשר רגשי עם מה שמסביבי. ככה הייתי במשך כחצי שנה. בעלי ניסה להרים אותי, לקחת אותי לטיולים, לשים מוזיקה, לשמח אותי במה שאפשר, אך לא שיתפתי פעולה.

חשבתי ונזכרתי כל הזמן בהלוויה של אותו אברך. דמיינתי דברים מפחידים על מוות ולוויות, דבר מאוד לא פשוט. אני זוכרת דיברתי עם אימא שלי ואמרתי לה: "אימא! אני נמצאת בתוך בלון ואני צועקת שמישהו יוציא אותי משם!"
"איפה את??" – שאל הצדיק

יום אחד קוראים לי בדחיפות: "מוהרא"ש קורא לך דחוף תיגשי אליו! "

נכנסנו אליו לחדר, ואז זה קרה, הוא קרא אליי: "איפה את??" כאילו מנסה להוריד אותי מאיזה מקום רחוק, "הרב, אני יותר שם (הצבעתי על השמיים) מאשר מכאן".

ואז הוא התחיל להסביר: "דעי לך, כי אדם היוצא מהעולם הזה, זה כאילו הוא מוריד את מעילו העליון, הנמשל לגוף". ברגע זה מוהרא"ש הדגים והראה כיצד הוא מוריד את המעיל שלו ותולה אותו על מתלה, "הגוף זה, המעיל הזה, הוא תולה על מתלה, וברגע שהוא יוצא מזה העולם, הוא עובר לעולם שכולו טוב! כולו אור וניגונים! מה זה משנה היכן את, כאן או שם. העיקר שאת עם הקב"ה!" כך הוא סיים, ואז הוריד לי את הפצצה, שבתוך תקופה ארוכה התבררה כתרופה החזקה והיעילה ביותר עבורי.

"אני רוצה שמהיום תתחילי לעבוד עם נשים! זה מה שאני רוצה שתעשי, תשמחי את נשות הקהילה, תכיני להן תוכניות. פעמיים בשבוע בכל יום ראשון ושלישי".

אני?? לשמח נשים? אמרתי לעצמי, אני הרי חצי בן אדם!  איך שמחים בכלל? במצב בו הייתי אז, הדברים שאמר נשמעו לי כמו סינית לא מובנת לגמרי. אך מה שהבנתי מיד כשיצאתי ממנו, שהוא פשוט רצה להוציא אותי מהמצב הקשה בו הייתי, וברגע שיצאתי מהחדר, הייתי לגמרי ח-ד-ש-ה! קיבלתי כוחות בלתי נדלים מאותו הלילה, התחלתי לאט לאט להרים הפקות ענק. פשוט קיבלתי שליחות משמיים להכין תוכניות מעניינות להוציא את הנשים מהבית.

 

הפכתי מספדי למחול לי

אנו נדהמים מהמהפך החד אותו מרים מתארת, מחושך עבות לשמחה ואורות בבחינת "הפכת מספדי למחול לי".

אך אנו רוצים להבין עוד יותר כיצד זה קרה, ומרים מסבירה:

"אין לי כל כך הסבר הגיוני לזה, נראה לי שקיבלתי כוחות משמיים לשליחות חשובה. זכיתי להיות הצינור דרכו התחיל הפרוייקט הנפלא, הנקרא "ערב שמחה לנשים".

חשוב שתדעו, כי אינני לבד במערכה, ישנן נשים צדקניות שסייעו לי ועד היום ממשיכות לתמוך ולעזור. מוהרא"ש בעצמו, ליווה אותי לאורך כל הדרך עם מכתבים וחיזוקים, עצות והכוונה על צעד ושעל.

יש לי קלסר שלם של מכתבים ממנו רק בנושא ערבי השמחה. תמיד התעניין והוא היה אומר תמיד:

"זה המקום בו תתאחדו, תדברו, תשתפו- תשמחו".

הוא לא ויתר לי מעולם, היה מעודד אותי בלי סוף:

"מתפעלים ממך בשמיים, על גודל הזכות שיש לך. כל שמחה שתחדירי בחברותייך יהיה תיקון על העבר שלך. זה ייתן לך כוח ושמחה לעצמך. את לא יודעת איזה חסד את עושה, מוציאה את הנשים ל"סלון שלי"- כך הצדיק היה קורא לאולם שבנה בבית הכנסת הגדול. האולם משמש את בני הקהילה לאירועים פרטיים כלליים, והוא נבנה במיוחד לכך.

באילו תחומים הנשים מקבלות מענה דרך ערבי השמחה?

ישנה תופעה מוכרת של בעלי תשובה שמרגישים לעיתים תחושת החמצה. הם עשו מהפך בחיים, חזרו בתשובה, משתדלים לקיים מצוות קלה כבחמורה, אך לא תמיד חשים חיות.

הם עלולים, חלילה להתגעגע לימים עברו, בטענה כי אולי בקדושה אי אפשר לשמוח מספיק. בנוסף, ידוע כי השגרה עלולה להיות שוחקת, בפרט אצל נשים.

 מוהרא"ש זי"ע החדיר בנו כי אפשר לשמוח, ואפילו הרבה גם בצד הקדושה, שנהיה עסוקות בדברים טובים ולא נגיע לידי שעמום או בדידות.

כל אחת יש לה כישרון מיוחד המאפיין אותה. אחת יודעת להציג, אחת טובה באפייה, שלישית מומחית בהתעמלות או בתזונה נכונה. לכן אנו בכל שבוע משקיעות מחשבה וזמן כיצד לתת לכל אחת להביע את עצמה בתחום ההתמחות שלה.

ברוך ה', אנו חשות בכל פעם מחדש מעין "נחל נובע" של הברקות והשגות.

מאז ומתמיד אנו מתייעצות עם דעת תורה על מנת שכל תוכנית תצא על הצד הטוב ביותר עם מסרים תורניים ומחזקים. הכול כמובן על טהרת הקודש ללא שום סטייה מהלכה. אנו מחפשות כל העת רעיונות וכיוונים חדשים להפיק תוכניות מושקעות באמת.

בקהילה אני עובדת בהתנדבות, רק בשביל הנשמה, אך בזכות זה קיבלתי גם אפיקים לפרנסה. בשנים האחרונות התחלתי לעבוד מחוץ לקהילה עם הידע והניסיון הרב שרכשתי בשנות התנדבותי.

אנו סקרנים לשמוע דוגמאות מתוכניות שהפעלתם.

יש אין סוף, ברוך ה', הערב הזה מתקיים כבר עשרים שנה! בכל שבוע מתקיימים שיעורי התעמלות והרקדה.

מדי פעם מכינים ערבים מיוחדים בתאריכים נבחרים, למשל בחודש חשוון עשינו לעילוי נשמת הרבנית מלכה ע"ה, אמו של הצדיק. בכסלו הכנו מצגת על גדולי חב"ד.

מעבירים כאן, שיעורי מחול, מופעי אש עם להטוטים, ירידי מכירות – כל אחת מגיעה עם עסק משלה למכור, ערבי תזונה, סדנאות אפייה ובישול…

בכל שנה בחנוכה אנו עורכות ערב מאכלים "דלישס מאמא" בו נערכת תחרות בישול בכל פעם בנוסח וטעם אחר…

לערבים מסוג זה השגנו חסויות שונות כדי לעבות ולהעשיר את אופי ההפקה. ישנן מלצריות מהקהילה שהן בנות הסמינר, צוות שופטות וכמובן פרסים. בשנה שעברה ערכנו מסע אל אסיה הרחוקה… מאכלים בסגנון אסיאתי והשנה ערכנו ערב מקסיקני חגיגת טורטיות ומרקים חריפים…

גם צוות שחקניות מחופש לפי אופיים של נוסח מאכלי העמים.

עכשיו לקראת פורים תהיה בעזרת ה' הצגה גדולה ותחרות תחפושות. בקיצור אנו עושות כיף לנשים.

זכור לי כיצד אמר לי הצדיק סמוך לפטירתו:

"מרים, יש לי קו חדש- קו האמצע, בלי ריבוי אור. תתקדשו, תעשו הכול לפי ההלכה, אך תהיו באיזון, אל תלכו לאיבוד, תשתמשו באוצרות האישיים אותם קיבלתם מהשמיים, תהיו אתם.

עד היום אני הולכת לציונו, מבקשת שיתפלל עלינו על עצות טובות וישועות. אני יודעת שקיבלתי רפואה בס"ד בזכותו. כיום, אני יודעת לזהות נשים שעובר עליהן מה שעובר, ומצליחה לעזור להן בדרך אותה קיבלתי מהצדיק.

הסיפור שלי הוא רק אחד מאלפי סיפורי ישועות אותם ראו אנשים שהסתופפו בצילו הקדוש.

אשרינו שזכינו.

מבוסס על מאמרה של גב' א. גולקרוב בעיתון ניצוצות שבט שנת תש"פ

מאט מן האור שחל בערבי שמחה: