נוסח ברכת אשר יצר המלא – עם הסברים על פי הפשט והקבלה

נוסח ברכת אשר יצר נוסח עדות המזרח:

בָּרוּךְ אַתָּה אֲדֹנָי, אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה, וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים, חֲלוּלִים חֲלוּלִים, גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אוֹ אִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אֵי אֶפְשָׁר לְהִתְקַיֵּם אֲפִלּוּ שָׁעָה אֶחַת, בָּרוּךְ אַתָּה אֲדֹנָי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

אודות שאלתך בעניי ברכת "אשר יצר" וכוונתה וכו' הנה רבנו ז"ל אמר למוהרנ"ת ז"ל, שיברך ברכת "אשר יצר" בכוונה, ובזה יעשה טובה לנשמת אמו כידוע. ובאמת כשאדם מתבונן בפשטות מה שאמר המחבר בשלחן ערוך, סימן ו', סעיף א', כבר אינו צריך כוונות אחרות, רק בפשיטות פרוש המילות.

פירוש השולחן ערוך לברכת אשר יצר:

וזו לשון המחבר: כשיצא מבית הכיסא יברך "אשר יצר את האדם בחכמה" – שבריאת האדם היא חכמה נפלאה, ויש מפרשים על שם שהגוף דומה לנוד מלא רוח, והוא מלא נקבים כדלקמן בסמוך. ויש מפרשים "בחכמה" – שהתקין מזונותיו של אדם הראשון, ואחר-כך בראו, "וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים" – פירושו נקבים רבים, כגון: פה וחוטם ופי טבעת, וגם ברא בו איברים רבים חלולים, כגון: לב וכרס ומעיים, שאם יסתם אחד מהם, כלומר שבנקבים יש נקב אחד שהוא הפה, שכשהוא במעי אמו הוא סתום, וכשיוצא לאויר העולם הוא נפתח, ואם כשיבוא לאויר העולם היה נשאר סתום, לא היה אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, והאיברים החלולים – אם היה נפתח אחד מהם, לא היה אפשר להתקיים אפילו שעה אחת.

ועוד יש לפרש, שגבול יש לאדם, שיכולים נקביו להיסתם ולא ימות, וכיון שעבר אותו הגבול, אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, וכיון שבכלל הנקבים הם פי הטבעת ופי האמה, ובכלל האיברים החלולים, "שאם יפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים" , הם כרס ומעיים שפיר הוי שבח מעניין עשית צרכיו, ואפשר עוד, שמאחר שאם יוצא לנקביו ביותר, עד שאם עבר הגבול ימות, בכלל "שאם יפתח אחד מהם" הוא, והוי נמי מעניין עשית צרכיו ממש, "רופא כל בשר" – על שם הנקבים שברא בו להוציא פסולת מאכלו, כי אם יתעפש בבטן ימות, והוצאתו היא רפואה, "ומפליא לעשות" – מפני שהאדם דומה לנוד מלא רוח, ואם יעשה אדם בנוד נקב כחודו של מחט, הרוח יוצא, והאדם מלא נקבים, ורוחו משתמרת בתוכו, הרי זה פלא; ועוד יש לפרש, על שם שבורר טוב המאכל ודוחה הפסולת, עד כאן לשונו.

פירוש הלבוש לברכת אשר יצר:

ובלבוש סימן ו' איתא: כשם שחייב אדם לברך "על נטילת ידיים" שחרית, לתת תודה להשם יתברך, שבראנו בריה חדשה לשרתו, ולתת תודה לשמו יתברך, כדי שיהיה לנו השארות וקיום נצחי לנפשותינו בעולם הבא כמו שאמרנו למעלה בסימן ד' כן חייבים אנחנו לברך אותו ולתת תודה לשמו יתברך על בריאתנו, שברא ויצר אותנו, ושם לנו קיום בטבענו על-ידי המאכל והמשתה, וברא בנו כוח הזן הכולל הארבעה כוחות, שהם: המושך והמחזיק והמעכל והדוחה למותרות, כדי שיהיה לנו העמדה וקיום לגופנו, עד הזמן המגבל לכל אחד בטבעו, לפיכך כשיטול ידיו שחרית ויברך "על נטילת ידיים", יברך מיד אחריו ברכת "אשר יצר", שנתקנה על זה הכוח הדוחה למותרות, שהרי אי אפשר שלא עשה צרכיו – או גדולים או קטנים בלילה. והנה רבו הפרושים על נוסחתה, ואני אומר לפי פשוטו, לפי ענין שאנו מברכים ונותנים תודה להשם יתברך, שברא ויצר אותנו בחכמה נפלאה כזאת באלו הארבעה כחות, וברא בנו "נקבים נקבים" , רצה לומר נקב הפה – להכניס המאכל והמשקה שהוא התחלת המושך, ונקב הכרכשתא, וכן נקבי השתן להוציא המותרות. ותקנו לומר שתי פעמים נקבים, נקבים, כדי לכלל בברכה גם כל שאר הנקבים, כגון: החוטם והאוזנים שצריכים לקיום איש, אבל עיקר הכוונה עכשיו, על אלו השנים שהם מענינו. "חלולים, חלולים", רצה לומר הכרס והרקים והאצטומכא, שהם חלולים ללכת בהם המאכל והמשתה, ולהחזיק בהם לבשל אותם שם, עד שיתעכל כדי לדחות המותרות.

וכפלוהו גם-כן כדי לכלל עמהם שאר איברים שבאדם, שהם חלולים, אבל עיקר הכוונה גם-כן על אלו שאמרנו וכיוצא בהם, שנכנס בהם המאכל, ומחזיקים אותו עד שיתעכל. ואמר: "שאם יפתח" וכו', רצה לומר, שברא בנו אלו הנקבים בערך ובגודל כפי צורך הכנסת והוצאת האכילה והשתיה, כל אדם לפי גודלו, ועשה להם חללים מפה אל פה באיברים אמצעים, והם: הכרס והדקים והאיצטומכא, להחזיק הכל המאכל והמשקה בהם כפי צרך וטבע אותו האדם, באופן שאם יפתח אחד מן הנקבים מכל האיברים הנזכרים, יותר מכדי צרכו, ויכנס בהם המאכל פתאום, והרבה ביחד בבת אחד, שלא בזה אחר זה מעט מעט, כמנהג ההכנסה, וכן בעניין ההוצאה, אם היו נפתחים ביותר מדי, והיה יוצא המאכל והמשקה פתאום בבת אחת או בלתי מעכל, וכן "אם יסתם אחד מהם" – אינו רוצה לומר סתימה לגמרי, אלא יותר משיעורו וערכו לפי גודלו וקטנו – בין להכנסה בין ליציאה, אי אפשר לאדם לעמוד ולהתקיים לפניך הזמן המגבל לו מאתך יתברך, כי ודאי ימות כל אדם בלא זמנו. לפיכך "ברוך אתה ה' רופא כל בשר", שעל-ידי הבריאה זאת והוצאת כחות ההכנסה והיציאה לפועל הוא הרופא הנאמן, שיוכל האדם להיות קים ובריא אולם לעבודתו יתברך, כי אם יתעפש בו המאכל ומשקה – ודאי ימות, והוצאתו היא רפואה לו, ובזה אתה ה"מפליא לעשות", שהוא פלא גדול, שהרי בבריאה הזאת האדם נפוח ומלא רוח כנוד, ואם יעשה אדם בנוד נקב כחודה של מחט, הרוח יוצא, והאדם מלא נקבים, כמו שאמרנו, והרוח משתמרת בתוכו זה "מפליא לעשות" ויהיה אם-כן נסח כל הברכה לפי ענין והצרכים – בין לגדולים בין לקטנים, עד כאן לשונו.

פירוש רבי חיים ויטל בספר הכוונת על ברכת אשר יצר:

ובספר הכונות (ענין ברכות השחר) כתב, וזו לשונו: ברכת "אשר יצר" היא כנגד אבא שבעולם העשייה, ולכן יש בה מ"ה תיבות כמספר אדם, שהיא חכמה – אבא, וזהו שאומרים "אשר יצר את האדם בחכמה", כי מסוד החכמה העליונה נוצר זה האדם שנרמז בו, ולפי שהיצירה קודמת אל העשייה, לזה אמר "אשר יצר את האדם", כי על-ידי היצירה נעשית העשייה. והנה לפי שהשלוש ספירות עליונות הם סוד הבריאה, והאדם שהוא חכמה, הוא א' מן הג', לזה אמר "וברא בו", כי הוא מבחינת הבריאה, וזהו לשון "בו" , כי בו באדם עצמו, שהוא בחינת הבריאה שבעשיה – ברא וכו' כנודע, כי ג' ראשונות דעשייה הם בריאה שבעשיה, והשש קצוות הם יצירה שבעשיה, והעשירית עשיה שבעשיה. והנה נקבים אלו, הם בחינת ז' נקבים שבראש האדם, שהוא אבא, כנזכר ברעיא מהימנא, פרשת משפטים, ואמנם הם סוד: עיינים, אזנים, וחוטם, ופה, והם סוד ז' דגלגלתא. והנה העניין הוא, כי אין אנו צריכים כאן בעשיה, אלא בחינת אור הנקבים האלו, לפי שהדינין הם צורך קיום העולם, כדי שיוכל לקבל אור העליון, על-ידי המידה הנותנת בהם, על-ידי הדינים הקוצבים קצבה ומידה באורות, שלא ישפיעו יותר מדי, ובפרט בעולם העשייה, אשר שם צריכים הדינים בהכרח, כי שם הוא ענין סנדלפון, שהוא בגימטריה פ"ר, שהם סוד חמש גבורות מנצפ"ך, שהם בגימטריה פ"ר.

והנה אם בחינת הרחמים יפתחו יותר מדאי דרך אותם הנקבים, ודאי הוא כי יתבטלו הדינין שבעשיה, ויתבטל העולם, וכן אם יסתמו יותר מדאי ולא ימשכו הרחמים, יתרבו הדינין, ויהיו הם לבדם בלתי רחמים, ועל-ידי-זה "אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת", דהיינו בחינת מלכות שבעשיה הנקראת שעה אחת, כנזכר בתיקונים (תיקון סט), בסוד מזל שעה גורם, ובסוד שעה עומדת לו, ועל-ידי כן "רופא כל בשר" – בסוד מתוק הדינין על-ידי הרחמים, כי הבשר הם דינים בישרא סומקא, והוא בעשיה, כי משם הוא סוד הבשר, ועל-כן הוא "מפליא לעשות", רצה לומר, כי הוא ממשיך הנתיב העליון הנקרא פל"א, עד עולם העשייה, כדי למתק דיניה, וזהו "ומפליא לעשות" , ונרמזה העשייה במילת "לעשות", ומה שאומרים "גלוי וידוע לפני כסא כבודך", הוא בעולם האצילות, אשר הוא יותר פנימי מכיסא הכבוד שהוא הבריאה, וזהו "לפני כיסא כבודך", ומשם נגלים וידועים בחינת הנקבים האלו למתקם משם על-ידי הנקבים ההם מן האצילות, היושב פנימי מן "כסא כבודך" שהוא הבריאה כנזכר, עד כאן לשונו.

פירוש רבי חיים הכהן מארם צובא בספר מקור חיים על ברכת אשר יצר:

והרב האלוקי רבי חיים הכהן מארם צובא, בספר "מקור חיים", האריך בזה וכתב: הנה כל הפרושים הללו כולם נכוחים למבין אמתם, ורבם מדברי חכמינו הקדושים במדרש, אומנם תקנת הראשונים וסידור מיליהם, לא כונה אחת נתכונו, כי רוח ה' נוססה בם, כי לכן הם נקראים סופרים עד מקום, כי בעלי החכמה האלקית, התנאים ר"י ורבי יוסי, הן משבחים אותם, כדאיתא בזוהר, פרשת תרומה (קמ"ו) וזו לשונו: מלין אלין סליק לו לבוצינא קדישא דאיהו מתקן תבשילין מתיקין וכו'ד. (מלים אלו עלו לו לנר הקדוש (רשב"י) שהוא מתקן תבשילים מתקים.)

ואיתא, פרשת בלק, דף קצו, וזו לשונו: כמה מתיקין מלין עתיקין דסידרו קמאי ואנן כד טעמין לון לא יכילן למיכל וכו'ה. כמה מתוקים דברים עתיקים שסדרו הקדמונים, ואנו כשאנו טועמים אותם, איננו יכולים לאכול, והנה איתא בזוהר, פרשת תרומה (דף) זו לשונו: ותנינן ביומא תניינא לעובדא דבראשית דאתברי ביה גיהנם אתעביד חד גופא ברזא דאדם, ואינון שייפין ממנן דמתקרבין לאשא מתין ומהדרן כמלקדמין, ודא בגין דאתקריבו לגבי האי חויא ואיהו אדם קדמאה דאתפתא גו משכנא בהאי חויא ועל דא מית וכו'. (ולמדנו ביום השני למעשה בראשית, שנברא בו הגיהנום נעשה גוף אחד, בסוד האדם, ואלו האברים ממנים, שמתקרבים לאש מתים וחוזרים כקדמותם, וזה בגלל שהתקרבו לגבי הנחש והוא אדם קדמון, שהתפתה בתוך המשכן בנחש הזה, ועל זה מת.

הנה מבאר מדברי המאמר, כי יש בחינה למעלה רוחנית, ונודע אשר הוא אדם דשייך ביה ביטול ומיתה, ובזה האדם יצדק כל הכתוב בברכה זו על-פי הסוד, דהיינו מה שכתוב: "אשר יצר את האדם", והוא בחכמה נפלאה. והתבונן, כי אין הכוונה להגיד על האדם הגשמי, כי דבר פשוט הוא, אמנם הרצון לומר, כי יש דוגמא לאדם זה הגשמי אדם גם-כן לעומתו למעלה, כי הבריאה של אדם זה בו שייך בעצם כל אלו החלוקות כמשמען וכפי פשוטן, מבלי שנצטרך לדחק עצמנו על כל אלה הפרושים, ואף–על-גב כי אמתיים הם כאמור, עם כל זה באדם זה הרוחני, הכל הוא צודק בעצם, ומה שאמר בנוסח הברכה "אשר יצר את האדם" , מילת 'את', הינו לרבות הנקבה נמי, כי כן אדם זה האמור נוצר אדם כלול זכר ונקבה, כדאיתא בלשון זה המאמר, וזו לשונו ותא חזי והכי אוליפנא כל מה דעביד קדשא בריך הוא עילא ותתא כלא ברזא דכר ונוקבא איהו וכו', ובכל אתר אדם דכר ונוקבא איהו וכו'. (ובא וראה, וכך למדנו, כל מה שהקדוש-ברוך-הוא עושה למעלה ולמטה, הכל בסוד זכר ונקבה זהו וכו', ובכל מקום אדם – זכר ונקבה הוא.)

והנה עתה מבואר הדבר, כי מה שאמר "את האדם" הינו זכר ונקבה בסגנון אחד ברא אותם "בחכמה" נפלאה, "וברא בו" נקבים, ואף-על-גב כי עתה הוא אומר בלשון בריאה, ובתחילה אמר לשון יצירה, "אשר יצר את האדם", הענין הוא, מפני כי אלו הנקבים שהוא אומר לאו דווקא הם בעניין היצירה, אלא הם יותר עליונים ואמנם בעניין האדם זכר בו ענין יצירה לרמז על איזו בחינת אדם מדבר, אמנם לעניין הנקבים שנמשך בהם השפע והמזון נקט יותר למעלה, לפי שהרי הוא אומר שתי פעמים נקבים נקבים, והרצון אינו בלבד על הנקבים, שהם דוחים את המותרות, אלא גם-כן על הנקבים העליונים, שרומזים לעינים ואזנים וכו', ולכן זכר בהם לשון בריאה.

ואיתא בזהר באידרא רבא, בעניין עינא פקיחא דלית גביהין על ההוא עינא לא סתים אפילו רגעא חדא וכו'. (עין פקוחה שאין עפעפים על העין ההיא. שלא נסתמת אפילו רגע אחד) ואל תחשב כי מאמר זה מדבר למעלה "עמוק עמוק מי ימצאנו" (קהלת ז, כד), ואין שייך עניין זה זולת בעולם האצילות בלבד – אינו כן, כי יש לדעת, כי אפילו בפרטים של עולם העשייה, יש דוגמא לזה, לא יעדר דבר, ובכן יצדק מה שכתוב בברכה, ש"אם יסתם אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת", כי כן הוא האמת, אם ייסתם זה העין שעה אחת, היה העולם מתבטל. אמנם, עם זה תשכיל ותדע ממוצא דבר זה, מה שכתוב, שאם יסתם, ואינו אומר יסגר, לפי כי הנקב של העין הנזכר, אין שם עפעפים פועלים, ולכן אינו צודק לומר, אלא שאם יסתם, דאולי אי אפשר להתקיים, וגם בזה יצדק הנוסחא, שאמר "אחד מהם", לפי כי בזה ירמז לאותה עין אחת הנזכרת, שהיא פתוחה תמיד, בסוד: "עינא פקיחא", כי אין צודק לומר בבחינה זו שתי עיניים, וכן נמי אמר ש"אם יפתח אחד מהם", הינו נמי על הנקב שהוא דוחה את המותרות משם, כדאיתא בזהר, פרשת בלק (דף רט) בפסוק (במדבר כב, כד): "במשעול הכרמים", באותו הנקב עליון שיוצא ממנו התמצית לאתזנא כל אינון ממנן דלעילא וכל אינון כתרין תתאין. והנה השפע הזה שהוא יורד אל העולמות בלי ספק, אם יפסק אפילו רגע אחד, מיד הכל הם בכל השנויים הללו, הנזכרת בהם ענין רפואה, שהוא הפך חלי זולת באדם זה הגשמי, שהוא נקרא בשר, שנאמר (ויקוא יג, ב): "אדם כי יהיה בעור בשרו", אמנם למעלה אף-על-גב כי שייך לומר כינוי בשר אמנם אף-על-פי- כן אינו צודק לומר חלי ורפואה בעצם אדם, זולת באדם הגשמי, והינו מה שכתוב: "ומפליא לעשות", דמיירי בענין העשיה, כי בחלוקה זו האחד הוא כל אלה הדברים הם ענין פלא בשני מיני מציאות, – איך בגוף הגשמי מעט חכמות, כלל בו הבורא יתברך שמו כל אלו הדברים, וכמה עולמות נכללים בניתוח האיברים, שבם שבעה כוכבי לכת והמזלות, והוא פלאי.

ועוד שנית – היות שכל זה בבחינת רוחניות למעלה, והוא יתברך על-ידי ההשתלשלות הכין הכל להיות נמצא בבחינה גשמית, שהוא מן הקצה אל הקצה, מדבר שהוא חי בלתי תכלית, הגיע הדוגמא שלו לדבר הוה ונפסד, ודאי "מפליא לעשות", והכל הוא על-ידי אותו נתיב העליון הנאמר עליו, והוא פלאי, כדאיתא בספר יצירה בל"ב ט) להזין את כל הממנים שלמעלה וכל אלו הכתרים התחתונים נתיבות פלאות חכמה וכו'. ועוד יבא הרמז למה ששנינו (אבות ה, א): 'בעשרה מאמרות נברא העולם' וכו', והאדם הוא עולם קטן, ויש בו דגמת עשרה דברים פנימיים, הוא מה שאמרו חז"ל בויקרא רבה (פרשה ד', סימז ד'): 'עשרה דברים משמשים את הנפש' וכו', ובחיצוניות עשרה נקבים: העיניים, והאזנים וכו'. ויש נקבים פנימיים, שהמזון עובר בהם, כמו שאמרו חכמינו הקדושים (בבא בתרא, עה.); נמצא, שיש באדם נקבים נקבים, שני מיני נקבים, ויש שהם חלולים חלולים נמי מבית ומחוץ, ובכולם שייך לומר, שאם יסתם אחד או יפתח אחד, אי אפשר להתקיים בריאת האדם. ולמה נברא כך? דבשלמא הגוף יש צורך לכל הדברים הללו, אבל באיברים הפנימיים במאמר אחד יכול להיבראות, ויהיה הפנימי דבר פשוט, אלא לתת שכר טוב לצדיקים, כי על-ידי מעשיהם הם מקימים עצמן, ונחשב להם שמקימין עולמות העליונים שנבראו בעשרה מאמרות, וההפוך ברשעים נחשב להם, שהם מאבדים עולמות העליונים. ולכן נפרעין מן החמר נמי בענין סבות זה, וכל זה הוא פלאי כאמור.

והתכלית מן השבח הזה, שיהיה האדם מתבונן בבריאתו והרכבתו, לדעת מהות עבודתו, כמו שאמר דוד המלך, עליו השלום (דברי הימים-א כח, ט): "דע את אלקי אביך ועבדהו", דאיך יתכן להיות האדם יודע את אלוקי אבותיו אם לא כי מן הפעולות יודעו הכוחות. ועוד עיקר שני, כי יסיר לבו מפניות זרות מן המינים, שהם מכמה מינים, וכאשר יתבונן בהווייתו וקיומו, יראה כי מכרח הוא להאמין, כי הבורא יתברך שמו הוא המשגיח בשפלים ולא בהשגחה אחת על כל הנבראים כאחת, אלא גם משגיח על הפרטים להעמיד אותם ולקיים אותם, כפי מה שיתראה בחכמתו ובעיני השגחתו, ובכל השינויים או דברים המתחדשים יאמין, כי הם בהשגחה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (חלין ז:): אין אדם נוקף אצבעו מלמטה, אלא אם-כן מכריזין עליו מלמעלה; והשלישית יותר בה הוא העיקר, כאשר יתבונן כי הוא הוה ונפסד בעל תכלית, אם ישתנה איבר אחד מאיבריו אלו שלא לפעול פעולתו בהתמדה, או אם ירבה הפעולה ההיא ביותר מן הראוי, תכף ונפל למשכב או ימות בלא עתו.

ולכן מתחייב להסתכל בבריאות גופו, כדאיתא (מדרש אגדה), וזו לשונו: "ויהי האדם לנפש חיה" (בראשית ב, ז), אמר הקדוש ברוך הוא לאדם, זו נשמה שנתתי בך אל תמקמק אותה, החיה אותה, ולא יאכל דבר המזיק המתק לחך, ולא ירבה בתאוות הזמן, כי הם מפסידים גופו והווייתו, ואין זה כוונת הבורא יתברך, ומזה ימשך כי כל מעשה האדם יהיה לשמו של הבורא ברוך הוא, לפי כי יעריך האיברים אשר נכללים בו לענפים מן השורשים העליונים שהם נצחיים, והנפש שבתוכם מורכבת בהם, היא חלק אלוק ממעל, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (מדרש אגדה): "ויפח באפיו נשמת חיים", אין אדם נופח אלא ממה שבתוכו, וזה יהיה סיבה לשלמות גופו ונשמתו לעבוד עבודתו יתברך; כי כאשר יעמיק האדם במחשבות טהורות הללו יבין כי הרכבתו היא דוגמת משכן להשראת שכינה, על-ידי אמצעות הנפש והתורה והמצווה והעבודה, כל אלה חברו אל עמק המחשבה, כך ימשיך עליו הקדושה העליונה, ומקיים מה שאמר הכתוב (משלי ג, ו): "בכל דרכיך דעהו", כלומר בדרכים שהאדם מתנהג בהם, על-ידי פעלת איבריו הפנימיים והחיצוניים כנזכר, הם סיבה לידיעת ה', ולכן אמר 'דעהו', דשייך בזה ידיעה אמתית, והינו דעת את אלקי אביך כנ"ל, עד כאן לשונו.

ובאמת, אהובי, אחי! אם נרצה להאריך בכוונת כל מצוה ומצוה וכל ברכה וברכה, יכולים לכתוב ספר שלם על כל ענין וענין, וגם בעניין ברכת "אשר יצר", יכולים ללקט מהמון ספרים, עד שיהיה חיבור שלם, אך אין לי הפנאי, וגם את כל זאת כתבתי לך, בעת שעיינתי קצת מה שכתוב בספרים על ענין זה, והשם יתברך יאיר עינינו במאור תורתו.

אשר בנחל חלק יט עמ' ב' תתסט