כשנסעתי בפעם השנייה לציון רבנו ז"ל, כבר החרימו אותי, והיינו אז שלושים וחמשה איש, וכל הדרך תכננו תכניות וכו', ויען שמקום רבנו ז"ל הוא רק ד' אמות, ואין יכולים לעמוד שם שלושים וחמשה איש וכו', בכן עשו גורלות מי יהיו הראשונים לעמוד ומי השניים וכו', והיו מריבות, זה אמר בכה וזה אמר בכה וכו', סוגיות של כסף, ואותי בכלל לא גרסו וכו', ואני ישבתי ולמדתי שם.
התבודדתי ושחקתי לעצמי: "תראו להיכן אנו נוסעים, לפני מי אנו באים, קודש הקודשים, שכל הבריאה עומדת רק בזכות המקום הנורא הזה וכו', ורבים ומתקוטטים, כשבקושי נתנו לו רשות לבוא" וכו';
והנה כבר הגענו לאומן, נסיעה מפרכת אז בימים ההם, והיו לנו פחדים וחששות גדולים, בקושי אשרו לנו אוטובוס, צבא, משטרה, וכו', והנה הגענו לציון, ואין מתירים להיכנס, מתחילים להתקוטט עמהם, בטוב, בכעס, ברוגז וכו', מנסים לשחד בכסף וכו', ואני רואה כל זאת, ובין כך מתפלל להקדוש ברוך הוא, שכולם שרויים בעצבות ובמרירות, ועסוקים עם המשטרה וכו', ואני אט אט זוחל אל הקיר, ומהקיר עוד פסיעה ועוד פסיעה, עד שהגעתי לדלת, ומבקש את הקדוש ברוך הוא: "פתח לי שער בעת נעילת שער, ריבונו של עולם, הגעתי עד כאן, תן לי להיכנס לחצר", והנה איני יודע מה היה, לפתע אני שומע קול השוטר: "לכו, לכו", ואני הייתי הראשון, הגעתי לציון רבנו ז"ל והשתטחתי שם, ולא יכלו להרימני, אז נוכחתי מה זה שבני אדם מתכננים מתכננים וכו', וחושבים כך וכך, והקדוש ברוך הוא מפר עצתם וכו'.
אדם צריך רק לחשוב ממנו יתברך ואזי יצליח, כל התכניות הללו הן שטויות ודמיונות גדולים –מי בראש וכו', כל אחד רוצה להיות הראשון, ובין כך הציפור בורחת, כך סיפר לנו רבנו ז"ל.
אשר בנחל חלק לא מכתב ד' תתקסג
