היה בירושלים צדיק גדול בשם ר' שלומק'ה מזוויהל זי"ע, שהתנהג מאוד מאוד בפשטות, והיה רגיל לדבר הרבה לא להיות בכעס, וזה היה עיקר דיבורו – לא להתעצבן ולא לכעוס משום דבר שבעולם, וזו הייתה הנקודה העיקרית שלו, אפילו שאדם מבזה אותך אל תענה, ומסתמא זה בא לו מקדושת הברית, כי ידוע, שהוא היה נכד הצדיק הקדוש רבי מיכל מזלאטשוב זי"ע, שהם כולם נוטרי הברית. ורבנו ז"ל אמר (שיחות הר"ן, סימן קמט'), שכעס בא מפגם הברית, ובפרטיות מי שחטא בחטא המגונה של הוצאת זרע לבטלה, הוא תמיד בכעס ותמיד עצבני. ולכן זה היה יסוד דיבוריו תמיד.
היה זאת בעת שהפציצו את ירושלים בימי הפגזים בשנת תש"ח, ואנשי ירושלים התחבאו במרתפים, ובדרך כלל הצטופפו כמה משפחות במרתף אחד, והייתה צפיפות גדולה וכו', ומרוב פחד ועצבנות רבו בניהם, והיה באיזה מרתף בנו הרב הצדיק ר' גדליה משה זי"ע, ושם התקוממו כל המשפחות על משפחה אחת, ובפרטיות על האבא, ורדפו אותו עד חרמה, וחרפו וביזו אותו מאוד, וניגש אליו ר' גדליה משה זי"ע, ואמר לו בזו הלשון: "אל תתפעל מעל אלו הביזיונות והחירופין, יש לי קבלה מאבי שעל ידי ביזיונות יורדים ממנו כל מיני עונשים קשים ומרים, ובפרטיות ער בייט אויס דעם טויט (הוא מחליף את המוות), כאומר – מי שסובל חרופין וגידופין, מסתמא נגזר עליו עונש מוות, וזה מחליף את זה.
אשר בנחל חלק מה' מכתב ח' פג'
