בקידושא רבא פרשת ויצא תשס"ד דיבר הוד כ"ק הגה"צ מוהרא"ש שליט"א בסיפורי מעשיות מעשה א'.
בתוך כך ראה שבא עוד רוח אחד וכעס עליו הממונה הנ"ל: מדוע נתאחרת לבא? הלא גזרתי שיבואו כל הרוחות, ולמה לא באת עמהם? רואים מזה שכל המניעות מתהפכים ונעשים לנעימות, כי קודם מנע אותו ואמר לו שזה סתם שטות, אין דבר כזה הר של זהב ומבצר של מרגליות, וכשהשני למלך התעקש שבוודאי יש, והוא בירר לו שאין דבר כזה, פתאום הכל מתהפך, והמונעים נעשים לו לעוזרים, וזה שייך לכל בר ישראל כשרוצה לעשות איזה דבר שבקדושה, מתגבר ומתפשט עליו הס"מ ביותר, ושולח שליחים למונעו, ומעכב בעדו, ומחליש את דעתו, ומתלוצץ ממנו, ששטות אמרו לך, וממך כבר לא יהיה שום דבר, אבל שכבר ישראל מתעקש ובוכה ואומר שבוודאי יש, אז מתהפך הכל, והרע נעשה כיסא לטוב, והס"מ בעצמו מתבטל ורואה ישועה. השיב לו, הרוח ואמר לממונה שלו, שנתעכבתי מחמת שהייתי צריך לשאת בת מלכה אל הר של זהב ומבצר של מרגליות ושמח מאוד השני למלך, כי הנה כבר זכה לשמוע שיש דבר כזה שחפץ לשמוע, ואף שעדיין הוא עוד רחוק מלמצוא את זה עם כל זאת כבר שמח מאוד ששמע שיש דבר כזה, וכי הוא יכול להגיע סוף כל סוף אל הקדושה.
ושאל הממונה את הרוח מה יקר שם (היינו איזה דברים הם שם ביוקר ובחשיבות), אמר לו שכל הדברים הם שם ביוקר גדול (מקובל אצל אנשי שלומנו שפה אמר מוהרנ"ת ז"ל בזה הלשון: "ששואלים מה יקר למעלה בשמים, היינו כל ברכה שאדם מברך את הקדוש ברוך הוא, כל תפילה ותחינה, שאדם מדבר ומתחנן אל הקדוש ברוך הוא, כל מצווה, כל לימוד תורה, וכל דבר קטן שעושים בשביל הקדוש ברוך הוא, שם בעולם העליון יקר מאוד מאוד.
ואמר הממונה על הרוחות להשני למלכות, באשר שזה זמן גדול כל כך שאתה מבקשה וכמה יגיעות שהיו לך, ואולי יהיה לך עתה מניעה מחמת ממון, על כן אני נותן לך כלי, כשתושיט ידך לתוכה תקבל משם מעות, הכלי הזה הוא בטחון, כמובא בדברי רביז"ל (ליקוטי מוהר"ן חלק א' סימן ע"ו), כי הבטחון הוא בחינת הסתכלות, שמסתכל וצופה בעיניו להשם יתברך לבד ובוטח בו, בבחינת (תהילים קמ"ה): "עיני כל אליך ישברו" כי על ידי הסתכלות ובטחון עושה כלי, דהיינו גבול וזמן, כי ההשפעה יורדת מלמעלה תמיד, אך שהיא בלא זמן, כי לפעמים דבר שצריך לו עכשיו, יבוא בשתים או שלוש שנים, אך על ידי הסתכלות ובטחון עושה להשפעה גבול וזמן, שיבוא השפע בעת וזמן שהוא צריך, שזה "עיני כל אליך ישברו" ועל ידי זה "ואתה נותן להם את אכלם בעיתו", בזה שרק מסתכל אליו יתברך ומבטל את עצמו לגמרי אליו יתברך, על ידי זה נעשה כלי לקבל בו השפעה בעת ובזמן.
וגזר הממונה על הרוח הנ"ל, שיוליך אותו לשם ובא הרוח סערה ונשא אותו לשם, והביא אותו אל שער, שזה כבר גם כן דבר גדול מאוד והישג נפלא שמביאים אותו אל השער, והיו עומדים שם חיילות, שלא הניחו להכנס אל העיר, כי כשבר ישראל כבר עומד אצל השער מתפשט עליו המניעות מאוד מאוד, והושיט ידו אל הכלי, ולקח מעות, ושחד אותם כי כך יכולים להכנס אל הקדושא כשמשחדים, וכמאמרם ז"ל (תענית כד'): ואית לי פירא דכוורי, וכל מאן דפשע משחדינן ליה מינייהו, ומסדרינן ליה, ומפייסינן ליה, עד דאתי וקרי, (מלמד תינוקות שהתלמידים לא רוצים ללמוד, יש לו למלמד מחילות של דגים ומשחד אותם עם דגים קטנים כדי שירצו ללמוד וכו', עיין שם). רואים מזה כשרוצים להכנס אל הקדושה צריכים לשחד. וכן מובא בדברי רביז"ל (ליקוטי מוהר"ן חלק א' סימן קכ"ו), בכל מקום ששיבחו החבריא את רבי שמעון בן יוחאי, על שגילה להם סוד נפלא תמצא שאחר כך אמר להם עוד חידושי תורה, הרי שגם את הרב צריכים לשחד ולשבח אותו כדי שיגלה עוד תורה.
ונכנס לתוך העיר והייתה עיר נאה, ובוודאי איפה שנמצא הר של זהב ומבצר של מרגליות, שם מתגלה גדולת בר ישראל כנ"ל, זו עיר יפה מאוד, והלך אל גביר ושכר לו מזונות, היינו ששכר לעצמו אכסניה איפה לאכול ואיפה לישון, כי צריך לשהות שם, כי צריך לשום שכל וחכמה להוציאה (ואיך שהוציא לא סיפר) ואמר מוהרנ"ת ז"ל שזה סובב על הסוף והקץ של הגאולה את זה לא סיפר רביז"ל כי ההכרח שיהיה בחירה, כי אם היה מגלה איך שהוציאה היה ביטול הבחירה, ולכן לא סיפר רביז"ל איך שהוציאה, אבל צריכים לדעת אשר "ובסוף הוציאה", וזה התחזקות עצומה לכל בר ישראל, שידע שאף על פי שהוא יגע וטרח הרבה ימים ושנים, עם כל זאת לבסוף יזכה למצוא את קדושתו, העיקר שלא יתייאש כלל מלחפש ולבקש יום אחר יום ושבוע אחר שבוע, וחודש אחר חודש ושנה אחרי שנה עד שימצא את שורש קדושתו, ודו"ק והבן היטב.
