פעם פגש מוהרנ"ת ז"ל איש זקן שהיה בנעוריו מקורב אל רבנו ז"ל, ומוהרנ"ת ז"ל שאל אותו, אם יש לו עדיין שייכות אל עניין רבנו ז"ל, וכשהשיב לו: בוודאי, הלא כל חיותי היא רק מרבנו ז"ל".
ענה ואמר מוהרנ"ת ז"ל בזו הלשון: "אה, ווא א וויזע בארד און נאך א ברסלבר חסיד" (אה, זקן לבן, ועוד חסיד ברסלב). והתפלא מאוד, שאיש עם זקן לבן, ועדיין נקרא על שם רבנו ז"ל;
ופעם אחת הלכתי יחד עם הרב החסיד ר' וועלוול חשין, והגענו לאיזה בית המדרש, וראה שם יהודי זקן, ונתן לו שלום באנפין נהירין (איני זוכר את שמו), ושאל אותו: "מה שלומכם? האם עדיין אתם מחזיקים ברבנו ז"ל?" והתאנח הלה ואמר: "מה אומר לך", והוציא מכיסו כמה בקבוקים קטנים של תרופות, והוסיף: "אתה רואה את זה, בלי זה אני נפטר", והראה לו: "זה בשביל הלב, וזה שביל הכליות" וכו', והפטיר: "אני כבר כלי שבור לגמרי".
ענה לו ר' וועלוול: "מה אתכם, הלא אני זוכר כשבערתם בעבודת ה'", השיב הלה: "מה אעשה, ראה מה שנעשה ממני" וכו'.
וכשהלכנו, שאלתי אותו: "מי האדם הזה?" ענה ואמר לי, שהוא זוכר אותו עוד בימי נעוריו, שהיה עובד ה' גדול בכוחות עצומים, והתפלל בכוח ובחיות ובדבקות וכו'.
אשר בנחל חלק י' מכתב א קכא
