פעולת הצדיק – עבודתו בקודש לאחר החתונה

עבודתו בקודש לאחר החתונה

	'והיה דרכו לשחק עם שאר בני הנעורים' (אילוסטרציה)

וכל עבודתו היתה אז בהצנע לכת מאד מאד, והסתיר את עצמו מכל העולם, ובפרט מחותנו ר' אפרים ז"ל, והשביע את אשתו שלבל תגלהו. וסיפר, שהיו לו אז כמה מחשבות וצייר בדעתו, שאינו רוצה להיות מפורסם בשום אופן, רק להיות נעלם ונסתר מכל העולם. והיו לו כמה וכמה מחשבות, איך להעלים את עצמו מן העולם וכמה פעמים עלה במחשבתו להיות מחזר על הפתחים, ואיש לא ידע ממנו.

ומחמת שסביבות הכפר שגר שם אצל חמיו ר' אפרים ז"ל – היו שדות ויערים והרים גבוהים מאד, ולא היתה שם שום בריה, על כן קבע רבנו ז"ל את מקומו שם בתוך השדות והיערות בין ההרים הגבוהים. ושם בילה את ימי נעוריו, והיה מתבודד שם כל יום, וצעק הרבה אליו יתברך, שיזכה להיות כרצונו, ועבד שם עבודתו במסירות נפש עצומה – והכל בהצנע לכת מאד, שלא ידע איש ממנו, ומה הוא עושה.

ותכף ומיד כשהיה חוזר אל הכפר לחמיו, הסתיר את עצמו מאד מכל השכנים. והיה דרכו לשחק עם שאר בני הנעורים. והיה חותנו מצטער מאד על הנהגתו, כי לקח לחתן נכד הבעל שם טוב הקדוש זי"ע, שילמד ויעסוק בעבודת השם יתברך, ולבסוף אינו לומד כלל, כי רבנו ז"ל החביא את עצמו מאד ממנו, וכל עבודתו היתה בהצנע לכת מאד, או בחדרו המיוחד לו בדירתו שהיה רגיל לסגור את עצמו שם, ואשתו הצניעה אותו. 

או בין ההרים הגבוהים שהיו בעומק השדות והיערים.

ופעם אחת בעת שנסע חותנו בחורף על הנהר הקפוא, ראה את רבנו ז"ל, איך שהוא משחק שם עם בני הנעורים על גבי הקרח. וסבר חותנו, שאינו לומד כלל, רק מבלה ימיו בזה, על כן הצטער מאד מאד. 

והיות שהיה מכניס אורחים גדול, והיו רגילים כל הצדיקים להתאכסן בביתו, וארע שהתאכסן אצלו צדיק גדול ומפורסם בעולם מתלמידי המגיד ז"ל. וסיפר לפניו ר' אפרים ז"ל את צערו הקשה, שלקח לחתן נכד הבעל שם טוב הקדוש זי"ע, אבל אינו לומד כלל, ואפילו העברי (קריאה פשוטה) שכח כבר. 

והשיב האורח, שבודאי אינו כן, כי ירא לדבר נגד הבעל שם טוב הקודש זי"ע. 

וחותנו ר' אפרים ז"ל התחיל להתווכח עמו: "לא כן הוא הדבר, חתני אינו לומד כלל, רק מבלה ימיו, ואפילו העברי כבר שכח". 

אז אמר האורח: "אם כן הביאו אותו אלי, ואתן לו "ליינען" (לקרוא), ולנסות אותו אם הוא לומד". וקרא ר' אפרים ז"ל את רבנו ז"ל – חתנו, לפני האורח, ופתח לפניו משניות בבא קמא פרק ב' במשנה: "הכלב והגדי, שקפצו מראש הגג". 

ואמר האורח לרבנו ז"ל, שיתחיל לקרוא. ורבנו ז"ל מרוב חכמתו, שרצה להסתיר את עצמו מכל העולם, התחיל לקרוא "הכלב והגדי, שקפצו 'מארש' (שרקדו לפי ניגון, שנקרא מרש)", ונתבייש האורח מאד, ויאמר לו חותנו: "הלא אמרתי לכם, שאפילו העברי שכח!" 

ועם כל זאת לא הקפיד האורח על רבנו ז"ל בפני חותנו, מפני שהיה ירא מאד לעשות איבה ושנאה עליו אצל חותנו, מחמת שהוא נכד הבעל שם טוב זי"ע. 

אבל אחר כך פגש האורח את רבנו ז"ל מאחורי הבית, במקום שלא היתה אז שום בריה, אז התחיל האורח להוכיחו, ואמר לו: "הייתכן כזאת! הלא אתה נכד הבעל שם טוב זי"ע, ונכד הצדיק הקדוש ר' נחמן מהורידנקא ז"ל, וחותנך פיזר על נדוניתך סך רב מחמת הייחוס, ואתה לא תלמד כלל? עד שאפילו העברי שכחת!" ובתוך אלו הדברים נתן לו שתי הכאות על הלחי. ורבנו ז"ל בכה הרבה ולא ענה לו דבר. 

ובין כך עברו כמה ימים, והאורח נסע לדרכו. והדרך שבה נסע עברה בעומק היער. ופתאום באמצע נסיעתם שמעו קול צעקה בוקע מעומק היער, ואמר הצדיק האורח הנ"ל לבעל העגלה: "השומעים אתם קול צעקה?" והיטה אזנו ושמע ואמר: "קול אדם אנוכי שומע". 

ועצרו את העגלה וירדו והתחילו לילך אחר הקול והגיעו עד המקום ההוא. ולפני עיניהם ראו איש מעוטף בטלית ותפילין וצועק בקולי קולות פסוקי דזמרה, מזמורי הללויה בבכיות עצומות השוברות את לב השומע, ואינו רואה ואינו שומע ואינו מרגיש מי עומד על ידו. 

והנה הצדיק הנ"ל השתוקק מאד לראות, מי הוא זה המתפלל בדבקות ובכוונה כזו. ויהי אך נטה והביט על פניו והכיר תכף ומיד, כי זה הוא האיש שהכה על הלחי בבית ר' אפרים ז"ל, וזה היה רבנו ז"ל, ונבהל מאד. והמתין שם, עד שרבנו ז"ל גמר תפלתו, ואז ניגש אליו והתחיל לבקש ממנו, שימחול לו על ההכאות ועל הזלזולים, שהכה וזלזל אותו. 

והשיב לו רבנו ז"ל, שלא ימחול לו, עד שיבטיח לו, שלא יפרסם הדבר שראה, כל זמן שהוא (רבנו ז"ל) יחיה. אבל זאת פעל אצל רבנו ז"ל שיחזור אל חותנו ויאמר לו, שלא יתערב בדבריו, ולא יפריד אותו מדרכו, כי אין אנו יודעים פשטים על נכדי הבעל שם טוב הקדוש זי"ע. 

וכן עשה, שחזר תכף ומיד אל חותנו והתחיל לפיסו ולהסביר לו מעלת נכדי הבעל שם טוב הקדוש זי"ע ועוצם הפלגת מעלת נשמתם בשרשם, ואיך שאין לנו בהם שום השגה ותפיסה כלל וכו'. ומאז התחיל חותנו ר' אפרים ז"ל לכבדו מאד. ומחמת שהצדיק הנ"ל האריך ימים אחר רבנו ז"ל, ונתגלגל שר' חייקל החזן של רבנו ז"ל נתארח אצלו, אז סיפר לו הצדיק הנ"ל את כל אשר קרהו עם רבנו ז"ל.

וככה התמיד רבנו ז"ל בעבודת השם יתברך בהצנע לכת מדי יום ביומו במסירות נפש עצומה. 

והלך בכל יום אל עומק היער והתבודד בעצמו שעות שעות, ולפעמים גם ימים שלמים עמו יתברך. 

והיה רגיל כמה פעמים ליקח סוס מבית חותנו ורכב על הסוס לתוך עומק היער, ושם ירד מהסוס וקשרו לאיזה אילן, והוא הלך לתוך היער לעשות את שלו, הינו להתבודד עמו יתברך כדרכו. 

וכמה פעמים נארע שהתיר עצמו הסוס וברח למקומו, הינו לבית חותנו. וכשראו שם, שהסוס בא לבדו, היו דואגים ומתפחדים מאד, כי אמרו, שבודאי נפל מהסוס חס ושלום. 

וכמה פעמים נארע, שירדו עליו גשמים גדולים, בעת שהיה ביער – והוא עמד שם ולא חזר עד הלילה ובא לביתו רטוב לגמרי.

וסיפר, שעל יד הכפר באוסיאטין, שגר שמה עם חותנו – היה עובר נהר גדול. ובצידי הנהר היו גדלים קנה וסוף הרבה מאד מאד. והיה דרכו, שהיה לוקח לפעמים ספינה קטנה ושט עימה בעצמו לתוך הנהר. אף על פי כן היה שט עימה עד אחורי הקנה והסוף, עד מקום שלא היו רואים אותו ועוד, ושם עשה מה שעשה בעבודת השם יתברך בתפילה והתבודדות. 

ופעם אחת נארע, שנכנס אל תוך הספינה והתחיל לשוט אל אמצע הנהר כדרכו. וכשהגיע לתוך הנהר רחוק מהיבשה, התחילה הספינה להתהפך, וכמעט שלא נטבע. ולא ידע מה לעשות, והתחיל לצעוק אליו יתברך, ונעשה לו נס וניצול.

והיה רגיל לספר מעשה זה ורצה להכניס בליבנו, שכך צריך כל אחד ואחד לצעוק להשם יתברך ולישא ליבו אליו יתברך, כאילו הוא באמצע הים תלוי על חוט השערה, והרוח סערה סוערת עד לב השמים, עד שאין יודעים מה לעשות, וכמעט שאין פנאי אפילו לצעוק. 

אבל באמת, בודאי אין לו עצה ומנוס, כי אם לישא עיניו וליבו להשם יתברך. וכך צריכין בכל עת להתבודד ולצעוק להשם יתברך, כי האדם בסכנה גדולה בזה העולם בכל עת ורגע.

וסיפר רבנו ז"ל, שבאלו השנים שאחר החתונה, היה יגע מאד מאד בעבודת השם יתברך ביגיעות ובעבודות עצומות. 

ובכל פעם אחר כך בימי גדלותו ופרסומו בעולם, כשהיה מספר לפני אנשי שלומנו מעוצם הפלגת מעלתו ומדרגתו הגבוהה מאד מאד, היה רגיל לומר בכל פעם "אבל יגעתי מאד על זה, איך האב זייער גיהארוועט איך האב זייער פול גיפאסט" (אני מאד יגעתי, אני מאד הרבה צמתי). ועיקר סיפורו בפנינו דברים אלו היה בשביל קנאת סופרים, כדי שנקנא אותו במעלתו הגדולה, כדי שגם אנחנו נעשה כמותו ונלך בדרכיו להתיגע ולטרוח וכו' ולעבוד ה' כמותו. 

ופעם אחת סיפר עם אחד מעניינים אלו והתפאר לפניו מעוצם גדולת מעלתו והשגתו הגבוהה והעצומה וכו', כמו שמתפאר ומתגרה עם חברו בגדולות, כדי שיתקנא בו חברו. וזה האיש אמר לו: "מי יוכל לבוא לזה לזכות למדרגתכם, כי יש לכם נשמה גבוהה מאד בודאי". והקפיד רבנו ז"ל מאד על זה ואמר: 

"זהו החיסרון שלכם, שנדמה לכם שעיקר גדולת והשגת הצדיקים הגבוהים הוא רק מצד הנשמה הגבוהה שיש להם, כי באמת לא כן הדבר. רק כל אחד ואחד יכול לזכות לבוא למדרגתי הגבוהה ולהיות כמוני ממש, כי העיקר תלוי רק ביגיעות ובעבודות באמת".