ובכל אלו הימים והשנים, היה רבנו ז"ל נעלם ונסתר מכל העולם, רק ר' שמעון ז"ל היה רגיל לבוא מפעם לפעם אל רבנו ז"ל. והיה מלהיב את לבבו לעבודת השם יתברך שיעשה כמותו, ור' שמעון ז"ל שימש את רבנו ז"ל. וסיפר, שפעם אחת היה אצל רבנו ז"ל בימי נעוריו, והוא התענה משבת לשבת, ובאמצע השבוע ביום רביעי יצא ממנו דם מחוטמו ומשתי עיניו ומפיו. וצעק ר' שמעון ז"ל לפני רבנו ז"ל ואמר, שיעשה רעש בביתו על שנחלש כל כך. ופייס אותו בחכמתו ואמר לו: "כך הדרך, שהתענית מכבידה באמצע השבוע, הלא תראה ביום מחר יקל עלי". והוכרח ר' שמעון ז"ל לשתוק, כי השביע אותו, שלא יגלה לשום אדם,על התעניות שלו. ופעם אחת נארע, שהתענה תענית משבת לשבת, ובאמצע השבוע הוכרח לשכב על מיטתו, ורגליו תלה למעלה, וסמכן על המוט וכיוצא מעוצם חלישתו.
בימים האלו זכה לשבר את תאוות המשגל לגמרי, וגודל עוצם מעלת קדושתו בשבירת תאווה זו, שהיא כוללת כל התאוות הרעות, אי אפשר לבאר ולספר כלל. ואמר, שהיו לו ניסיונות אין מספר בתאווה זו, ואף על פי כן התגבר על הכול וניצח את המלחמה בזה.