וסיפר שבימי נעוריו היה רגיל לאכול הרבה מאוד. "גוזמאות הייתי אוכל בעד שלושה גדולים בבוקר, היינו תשעה בייגיל (כעכים), שהיו גדולים ממש כמו עכשיו בעד תשעה גדולים. וכן בצהרים שקורין מיטאג (ארוחת צהרים), וכן לעת ערב". וחוץ מזה מה שאכל עוד באכילת שחרית וערבית וכו'. ולבסוף זכה לשבר תאוות אכילה לגמרי, וכמעט שלא אכל כלום כנ"ל.
וכן סיפר, שהיה רגיל לאכול הרבה מאוד בימי נעוריו. והיו לו ייסורים מזה והשליך זאת. וראה אחר כך, שיש לו תאוה גם לאותו המעט שאוכל, ונתיישב והתחיל שוב לאכול, כי מה לו כשאוכל מעט עם תאוה או הרבה, ולמה לו להפסיד את גופו בחינם. והיה מניח כל התאוות בתוך תאוה זו של אכילה. פעם אחת היה יושב אצל חמיו בשעת סעודה שלישית של שבת, וישב בזווית. והיה חושך בבית, והוא היה דרכו תמיד לעשות את שלו כדרכו. והתחיל לבקש, שיראה לו השם יתברך את האבות: אברהן יצחק ויעקב, והבטיח להשם יתברך: כשתראה לי זאת, אשליך גם זאת התאוה (היינו של אכילה). ועשה בזה מה שעשה ונכנס בזה מאוד ויישן. ובא זקנו הבעל שם טוב הקדוש ז"ל אליו בחלום ואמר לו הפסוק (דברים יא, טו): " ונתתי עשב בשדל לבהמתך. והקיף ונפלא בעיניו מה שייכות יש לזה הפסוק למה שביקש, ובא בדעתו שאיתא בתיקונים: עשב הוא אותיות עב שין. ע"ב היא בת עין, שי"ן הוא תלת אבהן. וזהו: אם תרצה לראות אבהן, אי אפשר לך כי אם בשדך לבהמתך. צריך אתה לשדד הבהמיות, שהיא תאות האכילה. והשליך גם זאת התאוה של אכילה.
