אף על פי כן לא הסתכל על שום בלבול וטרדה ובטח בו יתברך. והוא זן אותו בהשגחה נפלאה. והיה רגיל לספר הרבה מעניין מחשבותיו, שהיו לו אז בימי נעוריו, בעת שעסק בעבודתו; שצייר בדעתו, שאינו רוצה כלל להיות מפורסם בשום אופן ולא היה רוצה להיות מקבל כלל. והיו לו כמה וכמה מחשבות בעניין זה, איך שיעלים עצמו מן העולם, ומהיכן תהיה פרנסתו, שיחזר על הפתחים, ואיש לא ידע ממנו כנ"ל.
ובכל אלו הימים והשנים היה רבנו ז"ל נעלם ונסתר מכל העולם, ושום בריה לא ידעה ממנו ולא הכירתהו כלל, כי אם ר' שמעון ז"ל, שהיה רגיל לבוא אליו מפעם לפעם, עד שסיבב השם יתברך סיבות לטובה; שפעם אחד היה לחותנו ר' אפרים ז"ל יארצייט אחר אביו, ונסע חותנו לכפר אלכסנדריווקא הסמוך לאוסיאטין ולקח עמו את רבנו ז"ל. ותכף ומיד בכניסתם לבית המדרש, כאשר בני הנעורים דשם, ראו את רבנו ז"ל בפעם הראשונה, הוטב בעיניהם מאוד תואר פני קודשו, ורצו מאוד להיכנס עמו בדברים, אך לא ידעו מהיכן להתחיל, ובפרט שרבנו ז"ל עמד עם פניו אל הקיר ולא דיבר עם שום בריה. ואחר התפילה נתן ר' אפרים ז"ל לאנשי בית המדרש יין שרף כנהוג. וביקשו בני הנעורים מר' אפרים ז"ל, שיצווה לחתנו, שילמד פרק משניות. וכן עשה, ולקח משניות ונתן לרבנו ז"ל והניחו על הסטנדער, והפך עצמו ופניו אל הקיר ולמד שם, ויתמהמה בלימודו מאוד. והבני הנעורים המתינו שיסיים לימודו, למען שישתו כבר את היין שרף, ויאמרו 'לחיים' גם לרבנו ז"ל, ובזה יתחילו לדבר עמו. וכשראו שהוא מתמהמה הרבה בלימדו, ביקשו את ר' אפרים ז"ל, שיאמר לו, שיסיים הלימוד. וניגש אל רבנו ז"ל, ונטה רבנו ז"ל את ידו על פני חותנו – ונתעלף.
והתחילו להקיצו, וכשהקיץ שאלו אותו, מה היה לו, והשיב, כשנטה רבנו ז"ל את ידו על פניו, ראה את אביו הנפטר, שהיה לו יארצייט אחריו, עומד לנגדו ואומר לו: "לחתן כזה אומרים שילמד משניות?" ועל כן מרוב פחד ואימה מהנפטר – נתעלף. ומאז נתפרסם רבנו ז"ל, שהוא מצדיקי הדור, והתחילו לנסוע אליו כמה אנשים, ונתקרבו על ידו בעבודת השם יתברך.
*התמונה באדיבות אתר 'אחינו'.