ויהי כי ארכו לו שם הימים, ועבר עליו מה שעבר כאשר עובר לכל אלו הנכנסים בעבודת השם יתברך, שיש להם עליות וירידות וכו', ובפרט שהתגברה עליו העצבות והמרה שחורה, שזה כמה שנים אחר חתונתו, ועדיין לא נפקד בזרע של קיימא – ומכל זה היה מבולבל מאוד. ובפרטיות שכל ההתעוררות לעבודתו יתברך, שקיבל מהצדיק המפורסם ר' יודל ז"ל, הייתה בדרך הריסה בלי צמצום וגבול כלל, וכל עבודתו הייתה בריבוי אור וכו', דבר זה בלבלו מאוד מאוד.
ובפרט שהיה משתוקק מאוד לקום בחצות הלילה, ועשה כל מיני פעולות – ולא עתה בידו; קודם שכר נוכרי אחד והעירו, וכשאך הלך לו הנכרי, חזר לישון, חזר לישון, וראה, שאין זו עצה. ועל כן ציווה אותו, שלא ילך משם, עד שיקום ממיטתו וילביש את עצמו במלבושיו – וכן עשה. ומכל זה נתבלבל קצת, והיה לו בקביעות כאב ראש, והיו לו ייסורים גדולים ממש, שכמעט שלא יצא מדעתו.
ומחמת שרבנו ז"ל כבר היה מפורסם לצדיק קדוש ונורא בכל סביבות מעדוועדיווקע, התיישב פעם אחת, היות ועוברים עליו כל כך הרבה ייסורים וספקות וצרות, שינסה לנסוע אל רבנו ז"ל, וכן עשה, ובא אל הקודש פנימה והתחיל לספר לפני רבנו ז"ל את צערו הקשה, שאין לו בנים.
ואמר לו רבנו ז"ל, שייתן צדקה. והשיב, שאין ביכולתו. ואמר לו רבנו ז"ל, שתהיה לו אמונה, כי אמונה חשובה כצדקה, כמו שכתבו באברהם (בראשית טו, ו): "והאמין בה' ויחשבה לו צדקה". ואמר, שעל ידי אמונה זוכה לבנים, כי אמונ"ה בגימטריה בנים.
ואחר כך סיפר לפני רבנו ז"ל את כל ליבו וכל מה שעובר עליו. ורבנו ז"ל החיה אותו מאוד מאוד בדיבורים ערבים ובהתחזקות עצומה, עד שנסכם בדעתו להישאר אצלו, כפי העונג והאור והחיות שהרגיש אצל רבנו ז"ל. והתחיל לעבוד עבודתו בתוספת חיות ושמחה עצומה.
והיה רגיל מאוד לבוא אל רבנו ז"ל. ומחמת שאמו ראתה, שהוא כל כך כרוך אחר רבנו ז"ל, על כן באה לפני רבנו ז"ל וקבלה על בנה, שהוא מבולבל מאוד על פי רוב מחמת מיעוט שינה. וכשבא עוד פעם אל רבנו ז"ל, אמר לו רבנו ז"ל: "שלאף און עס היט די צייט (תישן ותאכל, רק שמור על הזמן), ולאחר זמן שבא עוד פעם אל רבנו ז"ל, ואמר לו אז, שיקום בכל לילה בשעה שלוש. (ואמר לו אז בזאת הלשון: "דיין חצות וועט זיין דריי אזייגער" החצות שלך יהי בשעה שלוש. וכן הוה; שקיים זאת כל ימי חייו, והיו אנשי בית המדרש שהיו ערים יודעים, כשר' בער בא, אז השעה היא שלוש).
